ירושלים של זהב, ושל נחושת ושל קור

איך שהשומר עם החליפה והטוקסידו והעניבה, פתח לי את הדלת של האוטו הקיבוצי המאובק שלנו והושיט לי יד ביציאה מהרכב – הבנתי שאולי זה לא ממש מקום בשבילי. כאילו זה מאד בשבילי, יוקרה זה אני ואיך אני אוהבת שמתייחסים אליי בכבוד ובנימוס ואומרים לי "כן גברתי" ו"אין בעיה גברתי" ו"למזוג לך עוד מים גברתי", אבל אפילו בשבילי זה היה יותר מדי מפואר ויוקרתי וקצת הרגשתי לא שייכת.

ישן וחדש ואני לא ישנה ולא חדשה פשוט לא שייכת אבל נהנת מכל רגע יוקרתי 

ולא ארזתי בגדים מתאימים ויפים אלא רק טרנינגים של קורונה ואולי איזה גינ'ס לערב, לא עשיתי פן בשיער וגם לא התאפרתי כי אני בחופש. והילדים שלי בכלל לא נראים כמו בני אצולה אלא יותר כמו פלאחים שחזרו כרגע מעבודה במטעים עם מויישה ויוגב זה מקבוצת "גלבוע". 

נראים כאילו הרגע חזרו מחליבת בוקר אבל הם שלי וגם ההוא מאחור 

כל כך אופייני לי להכנס לבוקינג ולהזמין מלון לפי מיקום ממש במרכז ירושלים ולפי המלצה של חברה שהיתה עם המשפחה שלה בין הסגרים ואמרה שהיה "וואו". בעלה לעומת זאת אמר בלי שהיא תשמע: "לא עפתי". כל כך אופייני לי ואימפולסיביות זה אני. וולדוף אסטוריה הוא אחד המלון החדשים והמפוארים בבירת ישראל ובימים כתיקונם נטולי קורונה כל עשירי העולם מתרווחים להם בכורסאות הלובי הלבנות שלהם, עושים עסקים, נפגשים לדייט שידוך יוקרתי ומשתכנים באחד מהחדרים הענקיים בקומה השמינית עם נוף עירוני עתיק של 5000 שנה. 

לא בימים כתיקונם, יעני בימי קורונה, המלון מנסה לשמור על תפוסה סבירה ומזמין אותנו פשוטי העם הישראלים להרגיש ולו רק לשלושה ימים כמו מלכים. אני מלכת שווא והוא המלך דוד והילדים לא נסיכים. שיסתדרו! 

גם בר קוקטיילים על הרופטופ יש להם

כל כך אופייני לי לא לבדוק ולא לתאם ולא לארגן את החופשה שלנו, אלא להגיד לאיש שלצידי "אני סגרתי את התאריך והזמנתי לנו מלון עכשיו אתה על כל השאר" והוא היה אחראי על הלוחות זמנים והתוכנית. אם מישהו (כל מישהו) היה מבקש ממני להרכיב לו חופשה חלומית בירושלים, הוא היה מקבל ממני מסמך וורד מסודר עם לו"ז מובנה עם כל כל הפרטים כולל מה רמת החומציות של המים באסלה בתחנת דלק בדרך הלוך וכמה קר האייסקפה בבית קפה על הגג שצופה לחומות העיר העתיקה. אבל כשזה נוגע אליי כלום נאדה. בחורה מוזרה. אני מודה! 

אין על העיר הזאת. היא גם יפה, גם של זהב נחושת ואור, גם הרים סביב לה, גם של תיירים רק בלי התיירים, גם קולינרית בהגזמה, גם בתנופת בנייה ובכל רחוב חופרים בה רכבת קלה, גם קר ברמה אפילו בחודש יולי צריך בערב משהו חם בסגנון שכמיה עבה. 

העיר הזאת גם יפה וגם מלאת חן. כמעט כמוה. 

וכמה שאני אוהבת את העיר הזאת ככה אני שונאת לארוז. שונאת לסגור את כל הקצוות לפני הנסיעה בעבודה ובבית, שונאת להכין רשימות, שונאת ששואלים אותי כל הזמן "אמא איפה זה ואיפה זה וכיבסת לי והכנת לי את זה". שונאת את השעות שלפני החופשה אבל ברגע שמתיישבת באוטו ומתחילים לנסוע – אני לגמרי שוכחת מכל ה"שונאת". 

אז לאחר תקופת של צינון ושנה וחצי ללא חופשות, ביום ראשון השבוע שמנו פעמנו לעיר שחוברה לה יחדיו לחופשה משפחתית. ופתאום שמתי לב שזו החופשה הראשונה שלנו אבר של רק אנחנו, חמשתנו - בלי עוד חברים, בלי ההורים, בלי בנות דודות או אחיות. רק אנחנו עם הרגעים היותר טובים ופוטוגניים שלנו ועם הרגעים שפחות. ההוא שלצידי ארגן לנו תוכנית מהחלומות עם הרבה שנ"צים והרבה הפעלות ופעילויות. 

יצאנו לדרך אחרי קימה רגועה ואחרי הפקקים הגענו לגן לאומי עין חמד. מקום מקסים נקי מטופח מסודר עם מים זורמים לא רק בברזים אלא גם בנחל. מקום שבדיוק בשבילנו להפסקה של קפה ופירות ובייגלה. שכשכנו במים, שתינו קפה ואחרי כשעה התחילו הקוצים בת$%^&* להציק אז התקפלנו והמשכנו מזרחה לסיור קולינרי בשוק מחנה יהודה. 

עין חמד ממש חמוד 

הגענו מוקדם קצת לפני הסיור והסתובבנו לבד והשוק נראה לנו חביב אבל לא משהו מיוחד. שוק רגיל כמו כל שוק. אחרי הסיור עם אביאל המדריך השוק פתאום נראה ממש אחרת – מגניב, עם מלא אוכל טעים, מעניין עם סיפורים משוגעים והרגשתי שזה לא אותו המקום.

את המדריך אביאל יאיר מצא במקרה ב-FUNZING לא היו עליו הרבה ביקורות ולמרות שאמרתי שלא אתערב התערבתי ואמרתי לו - זו תהיה נפילה אתה תראה, הוא חדש, הוא צעיר אין לו נסיון וחבל על הכסף אבל לא היה סיור אחר אז הוא נרשם. הגענו לנקודת המפגש עם המדריך ומצאנו בחור סופר נחמד, הכי מעניין, מכיר יודע, כולם בשוק חברים שלו ועשה לנו סיור אוכל אחד הטובים. היינו רק אנחנו ועוד זוג שהוא ישראלי והיא גרמניה מהמבורג ויאיר מיד אמר לה שאבא שלו נולד בהמבורג ומאותו רגע הזוג הזה ואנחנו אחים בדם. אביאלי לקח אותנו לעוד מקומות שלא היו בתוכנית שלו כי גם לו היה נעים איתנו והסיור נמשך ונמשך ולא הרגשנו שהוא עולה לנו על השנ"צ. כששאלנו את המתבגרים בסיכום הטיול מה היה הכי מוצלח התשובה היתה פה אחד: הסיור בשוק עם אביאל המדריך. 

חומוס אליהו יש לנו ליד הבית ביקנעם. אבל הציעו טעימה. מה לא נטעם? 

משם המשכנו לצ'ק אין למלון ולבדיקה מדוקדקת של כל נכסי הנדל"ן לשלושת הימים הקרובים. התחלנו בבדיקת החניה והשירותים בלובי. המשכנו לחדרים המדהימים שקיבלנו המחוברים בדלת מקשרת ולחדרי המקלחת העצומים וקינחנו בעליה וירידה במעלית עד למסעדה על הגג ולתצפית ועד לספא בקומת קרקע של "גרלן" ובריכת השחיה והג'קוזי והסאונות הרטובות והיבשות. במילה אחת נכס מטורף. פסיכי. הבדיקה עברה בהצלחה. 

שייש שייש בכל מקום שייש ואיטלקי וג'קוזי וסאונות וספא של "גרלן"

בכל מקום שנדלירים, נגרות מיוחדת, חפצי אמנות, זרי פרחים ענקיים בגובה של בית שתי קומות ושייש איטלקי. מלא שייש איטלקי. יאיר נכנס כמה פעמים למלון אז שאלו אותו לאן אתה אז הוא ענה לשומרים את התשובה הקבועה: "כן אמנם אני לא נראה ככה אבל אני אורח של המלון".

הבנים הלכו לשנו"צ ואנחנו לספא ולקניות בממילא. ממש קפיצה קטנה לחו"ל. קנינו וקנינו וקנינו וכשהתעייפנו הלכנו לאכול (ליטרלי הלכנו ברגל) למסעדת המבורגרים ממש נחשבת ומגניבה עם שני שולחנות בלבד ומוסיקה מונוטונית מבאסת את הצורה – BurgerRoom. ארבעה סוגים של המבורגרים, בירה וגלידה וזהו. ממש מיוחד וטעים וגם היינו רעבים. בדרך למלון חזרה הסברנו לילדים שבירושלים לכל בית יש סיפור וגם את הסיפור של הבית בבלפור סיפרנו להם ואמרנו שלום לאנשי הבטחון והרגשנו סבבה. בדרך הלוך למסעדה לא הצלחנו להסביר ולדבר כי היינו ממש רעבים. 

ביום השני קמנו לארוחת בוקר שמאז ביקורו של אובמה בארץ, לא נראתה כזאת. לפנק לפנק לפנק. מדי פעם שאלנו את עצמנו: למה מגיע לנו כל הטוב הזה? והילדים שלי המתוקים הצביעו עליי ואמרו כי יש לנו אמא כזאת ורק בשביל זה - כל האריזות ולמצוא סידור לבאנה ולסגור קצוות בעבודה – היה שווה. 

אין ארוחת בוקר כזאת

מלאים במטעמים איכותיים של ארוחת בוקר וכשקפה משובח זורם בעורקים שלנו, שמנו פעמינו לעיר העתיקה ולשוק הרוכלים ולכותל ולמנהרות הכותל. עד לפני הקורונה לפחות פעם בחודש טיילתי עם תיירים או לבד בעיר העתיקה והשבוע הייתי בשוק מהשוק. העיר ריקה, החנויות סגורות, אין רוכלים ואין שטיחים ואין עבודות קרמיקה עם ציורים כחולים. ריקה לגמרי. רחובות השוק ריקים, כיכר העיר ריקה ואין נפש חיה. זוכרת ימים שלא הצלחתי לעבור בסמטאות של השוק מבלי שידבקו אליי חמישה אנשים בו זמנית, שידברו מעל הראש שלי ב-20 שפות וימרחו עליי זיעה מ-15 מדינות ויציעו לי לקנות גמל מפלסטיק ונרות להדליק בכנסיה ועכשיו שום כלום. אין עובר ואין שב! ריק.

ברחובות כיבו מזמן את הניאון את נראית לי ריקה ועצובה לכי לישון 

הגענו לרחבת הכותל. שם היה קצת יותר מלא אחרי הכל יום שני הוא יום הבר מצוות הבינלאומי ומלא אמהות ואחיות בשמלות סאטן אדומות ועקבי סטילטו ופן ואיפור מנסות לצעוד על רצפת האבנים שכבר ראתה הכל – צנחנים, מהומות, מלחמות, מתפללים, סליחות. והן נעמדות על כסא כתר פלסטיק מנסות לראות את הבן שלהן עולה לתורה מעבר למחיצה בין עזרת גברים לנשים וזורקות סוכריות ועושות קולולולו ומתרגשות ובוכות ואז האיפור נמרח להן וה מבקשות מהסבתא טישו מהתיק.

צלמי צלמי עם הכותל ברקע

הספקנו גם להכנס לסיור מרתק למבוגרים ומשעמם לילדים במנהרות הכותל וכמובן לחזור לשנ"צ במלון. בערב קצת הסתובבנו במתחם התחנה, אכלנו ארוחה מעולה במסעדת הסדנא של קבוצת מחנה יודה ואז מופע אור קולי במוזיאון מגדל דוד. המופע מרהיב ביופיו ומספר את סיפורה של ירושלים – גם אני שהייתי בירושלים עם מדריכים מיליון פעם לא זוכרת אם הביזנטים היו לפני הרומאים ובמופע הקצרצר הזה מקבלים טעימה של אור צבע וקדושה מה היה פה לפני הספירה. 

בסיום המופע זאתי גנבה את ההצגה 

ביום השלישי ארוחת הבוקר היתה עוד יותר טובה מהיום השני. כבר ידענו בדיוק איפה המאפים השווים ומי המלצר החמוד ומי פחות ונזכרנו שיש תפריט של ארוחת בוקר בנוסף לבופה והיתה זו ארוחה טובה יותר כי פיתחנו ממש שיגרת חופש. 

עשינו צ'ק אאוט מהמלון והפלגנו מעיר הקודש לעיר החטאים היישר לחוף גורדון לסדנת גלישה על גלשנים וסאפ בחוף הילטון. חזרנו הביתה מלאים בחול, עם כביסה מלוכלכת ושיר בלב למפגש מרגש עם באנה הכלבה שקצת נעלבה וכעסה וקינאה שאנחנו בילינו והיא לא היתה חלק מהחוויה והרגישה שלא אוהבים אותה יותר במשפחה.