סיפור מתח. לא לבעלי לב חלש

והימים ימי סוף הקיץ. אווירה מוזרה כזאת של חופש גדול ללא גבולות, רוחות של מלחמה ושל שלום בו"ז ווירוס אחד סיני גדול שצובע את הכל בצבע חאקי-קקי מגעיל לא אטרקטיבי כמו זה שעל חפיסות הסיגריות. צבע בבה.

היא ובידוד זה כמו שמן ומים

וזאתי שלי הקטנה נכנסה לבידוד בכפייה. והיא ובידוד זה כמו שמן ומים לא מתערבבים ולמרות הכל מתסגרים ושומרים על החוקים. והוא נכנס גם הוא לסוג של בידוד חברתי ואת החדר שינה שלנו הפך למשרד מאולתר ואם במקרה אני רוצה להתקלח אז מכבים את המצלמה כי יש בחדר אישה ערומה ואם אני רוצה ללכת לשירותים אני צריכה להגיד hello  ב-9 שפות לכל הנוכחים בזום או בטימס ולהיות נחמדה ולא תמיד זה בא לי באותה הדקה. 

והחופשה המשפחתית שנקבעה מראש עם החברים הצטמצמה כי כולם בבידודים ולמרות הכל מחליטים לא לבטל ולנסוע בהרכב של שלושה רק אני והמתבגרים וכייף לנו מאד ומצפה רמון מעולם לא נראתה טוב יותר. ואני נוהגת שלוש וחצי שעות הלוך ושלוש ורבע שעות חזור ואני משאירה רשימת משימות למבודדים וחוזרת ורואה שאין מספיק V כחולים ורב המשימות חיכו רק לי, כי אני הכי טובה ועושה אותן נפלא ואין עליי בעולם כולו "אם השנה".

אני מבלה בחופשה

כי אין כמו ריב עם הבנזוג אחרי חופשה

וזה מתסכל ואני עצבנית ועייפה ורק רוצה לחזור לחדר השינה, לשים קצת את הראש להיות בשקט. והקטנה רוצה אותי רק לעצמה והגדולים צריכים שאעשה להם כביסה והוא בזום מנהל את העולם ואני כל כך צריכה שיבוא להציל אותי מעצמי ומכולם. ורמזים הרי הם לא מבינים גם אם הם עבים בעובי של הבטן שלי במחזורים. אז קצת רבנו והלכתי לישון עצבנית כדי לחזור מחר לעניינים ולעבודה ולהוציא את הקטנה מהבידוד ולהראות לה את השמש שוב ואת הכוכבים ואת הירוק של הדשא ואת ציוץ הציפורים. 

והוא גם יצא מהבידוד החברתי ולקח לו יום חופש ויצא מוקדם לצעוד בים ואחר –כך אמר הולך לחבר ולא יודע מתי חוזר. ואני הרי גם קצת כעוסה ומלאה במשימות ושוכחת לסמס ולשאול לשלומו... וכך עובר לו רב היום עד שנזכרתי ושכדאי שאבדוק את הדופק ואם הוא חי וגם קצת התגעגעתי ורציתי להשלים. 

והוא כנראה לא חי, כי הוא לא עונה. לא להודעות, לא לטלפונים, לא לילדים ולא לאחים שלו. לא עונה. לא זמין. מענה קולי. בטח עדיין עצבני ונעצב. בטח סגר את הנייד כי רוצה להיות לבד או שלא יאתרו אותו מהשבכ ויכניסו אותו לבידוד נוסף. לא עונה. 

עוברת שעה, עוברות שעתיים-שלוש וארבע ואני כבר רואה סרטים. לא של פיקסר אלא של היצ'קוק. לא של דיסני אלא של סטפן קינג. וכך מתוך חרדה נואשת אני מתקשרת אל מנהל צי הרכב ושואלת בחשש אם אפשר לאתר את הרכב שלו. "רק רוצה לראות שהוא חי" והוא עונה לי בתגובה: "זו פגיעה בפרטיות. אני לא מוכן ומה עם הדיסקרטיות? ו... טוב אני מבין את המצוקה שלך טל, אל תצעקי וגם אל תבכי אני אבדוק לך."

והוא בודק כי הוא נחמד ואיש טוב ויודע שאי אפשר להתווכח איתי, וחוזר אליי אחרי דקה ושואל אותי אם ההוא אמר לי לאן תכנן את הנסיעה. אני עונה שלא זוכרת רק שאמר שנוסע לבקר חבר באיזה מושב. "יודעת איזה מושב?" ואני לא יודעת ושואלת למה, והוא מחוויר מהצד השני של הקו ועונה כי הרכב נמצא עמוק עמוק בשטחים. שטח A או B או C.

מסוקים באוויר 

הדם עוזב לי את הגוף ואני רואה אותו בדימיוני מוטל באיזו תעלה או באיזה בידוד בכפייה בתוך מחסן נטוש חשוך בלי מים ובלי נייד, בלי אוויר ובלי אף אחד. ואני בעיקר חושבת על עצמי: "אם קרה לו משהו היום זה ממש לא טוב, כי אי אפשר ככה ללכת ולעזוב אותי ככה עם רגשות אשם על ריב קטן".

ומיד מתאוששת וחוזרת לחשוב הגיוני, רצה לבית של אח שלו שגר ממש מולי. כל שלוש הבנות דוד שם ואני מתחילה לנהל את החמ"ל כמו קצינת מבצעים במי"ל, כמו אחת שניהלה אלפי אירועים, בקור רוח מופתי, בקול סמכותי ובטוח עם הרבה ידע זה כח. והם עדיין לא מבינים מה אני רוצה מהם אבל מקבלים משימות וכמו חיילים טובים הם מבצעים - את תחפשי את הטלפון של מזכירות המושב. את תהיי סטוקרית ותוציאי כל מה שיודעת מהפייסבוק של החבר. את תתקשרי ל-IT ואולי שם יוכלו להתחבר למחשב של הנעדר ולהשיג את הנייד של אותו מכר לא מוכר שאולי הוא מהטכניון ואולי מהצבא ואני בטוחה וזוכרת שהוא היה בחתונה. בטוח כתוב לי באקסל כמה הביא במעטפה אבל על קורות חייו לא שמעתי מילה. 

ואני בקשר עם האיש של הרכבים ואנחנו כבר שוקלים להקפיץ את יחידת המסוקים של המשטרה וגם של הצבא ואני צועקת לגיסי תשיג לי בטלפון את הרב"ש של כיתת הכוננות של הנקודה אולי לו יהיו רעיונות וקשרים ופתרונות לכל המאורע. 

ואני מפחדת ורועדת ורואה שחורות ובטלפון עם מיליון ואחד גורמים מחפשת פתרונות. וקצין הרכב איתי על הקו שואל אם אני מוכנה לשוחח עם המשטרה ושנפתח תיק לנעדר. ובדיוק בדקה שאמרתי לו "יאללה בוא נרים את כל הגזרה" הוא אומר לי שהוא רואה את האוטו בתזוזה. נפלאות הטכנולוגיה איך רואים את הגנב נוסע לבקר את הוריו בסוברו חדשה בצבע אפור עכבר עם הנעה קדמית ובלי הרבה בקילומטראז'. 

מעיינות עם כיתת חיילים 

ומיד איך שהרכב בתזוזה גם הקליטה של הנייד חזרה לפעולה וההוא, אבי ילדיי, עונה לי בהודעה "מצטער הייתי באזור בלי קליטה. אני בסדר בדרך חזרה. אעצור לשווארמה בטח בדרך". 

חזל"ש ליחידת המסוקים המשטרתית, חזל"ש לאיתורן חזל"ש לכולם. תודה על העזרה הבחור בסך הכל נסע לטבול במעיינות מחוץ לגזרה. מעיינות יפים עם מים צלולים. מעיינות מאובטחים עם כיתת חיילים. מעיינות מעבר למחסום. מעיינות של רוחות מלחמה ושלום. 

ובנתיים נרגעתי. שתיתי כוס מים ונכנסתי לי לחדר שינה לשטוף פנים מבלי לכבות את המצלמה. 

אני משכשכת במעיין בתחומי המדינה