טיול שורשים

זה היה כמה ימים אחרי השלום עם סוריה, אני וחברה טובה שלי, שגם היא במשבר גיל ה-44 החלטנו לעזוב את הכל, את הבית, את הילדים והעבודה. לפנות את הלו"ז מפגישות, סידורים ודו"חות אקסל. להגיד להתראות לכבדות ולברך לשלום את הספונטניות והזרימה. להתגבר על הפחד והחששות – ולנסוע לבקר בסוריה, או יותר נכון בחאלב איפה שסבתא שלי נולדה ומשם לעבור לטורקיה איפה שסבא שלי נולד ואז לקנח באיזו עיירה אירופאית מגניבה בפולין איפה שהסבים מצד אבא שלי נולדו, לעשות קצת קניות כי זול ולחזור הביתה שמחות ומאושרות עם אובר וויט בשומנים באשמת האוכל הסורי-טורקי ואובר-וויט במזוודה בזכות הזלוטי הפולני. 

טיול אירופה הקלאסית ב-12 יום עם רכב שכור, דיסק און קי עם שירים מקפיצים ותה בתרמוס עם הרבה סוכר לבן. מה צריך יותר? טיול שורשים הכי שלי והכי למחוזות אחרים ולא מוכרים. 

ממש כמה ימים אחרי שפוטין בא וקלינטון באה והמנהיג שלהם בא וכולם לחצו ידיים וחתמו על ההסכם. זו היתה חתיכת היסטוריה! אם סבתא שלי היתה בחיים היא היתה מתה מהתרגשות מול הטלויזיה, בדיוק כמו שאז היא בכתה מעצב שהרסו את עיר הולדתה גם מול המסך. 

לחברה שלי אין שם שורשים לא בסוריה לא בטורקיה ולא בפולין וגם היא היתה צריכה לחדש דרכון כי נגמר לה התוקף, אבל לא ממש היה לה אכפת, היא הכי זורמת שיש. בגלל שהיא כל כך זורמת הנחתי שלא תהיה לה בעיה והיא תסע איתי גם עכשיו, כי לכל מקום שאני מארגנת נסיעה, היא באה איתי ולא שואלת שאלות. סומכת עליי. 

פעם אחת כשעוד היינו צעירות אחרי צבא נסענו לטימבקטו וחזרנו בשלום, לכן היא הניחה שגם סוריה-טורקיה-פולין איתי יהיה סבבה ובעיניים עצומות אמרה כן. כנראה שגם האוזניים נאטמו לה כי היא חשבה שאמרתי רוסיה וסיפרה לי באוטו קצת לפני מעבר הגבול "קופי ענן" שבגלל זה אמרה "כן" כי אמא שלה במקור רוסיה. היה כבר מאוחר מדי לסגת, הפקידים בגבול דפקו לנו על השמשה וסימנו לנו לבוא למשרד להחתים לנו את הדרכונים תוך כדי מלמול בערבית בניב סורי שהצלחתי לקלוט "מה היהודיות האלו עושות פה לבד? כנראה לא לגמרי אפויות". 

חצינו את הגבול בזהירות אני מאחורי ההגה והיא על הוויז, המזגן, התה הדיסק און קי והכיבודים. נוסעות ומפטפטות, גומעות מרחקים ומשלימות פערים, שרות ביטלס בקולות עם חלונות פתוחים כשרוח מערבית-סורית פורעת את שערותינו המלבינות. כבר שנים לא היה לנו כזה כייף ביחד מאז שהגדולה שלי נולדה ולא יוצא לנו להפגש רק שתינו כמו פעם בלי הפרעות ולסיים משפט בלי שתקטע אותנו הקריאה הנואשת "אמממממממא" מאיזה כיוון. בדרך כלל מהשירותים. 

ובממלכת המורדים, הדרך רגילה כזאת עם תמרורים ורמזורים ויש אנשים רגילים בצידי הדרכים. ממש מרגיש לי חו"ל רגיל ולא מדינה שלפני רגע איימה להשמיד את קיומנו. בשולי הדרכים הספיקו לתקוע בזנט חלוד ועליו חיברו עם אזיקונים שלטים בעברית המסבירים פניהם לתייר הישראלי העשיר "ברוכים הבהים לסוראיה". הרגשה טובה כזאת שעושה נעים בלב ואז לכל שאר האיברים בסביבה. 

הם אדיבים אלינו ועוזרים ומסבירים איך לנסוע כשאין קליטה בטלפון הלוויני שנתנו לנו ביחידת החילוץ של חברת הביטוח. הם חמים ונחמדים ומאד דומים לנו, בעיקר לי שאני במקור חצי ערביה-יהודיה. הם מברכים אותנו לשלום בעברית, מציעים לנו להתרענן ולעצור אצלהם בבית להפסקת קפה בדרך הארוכה עד חאלב-טורקיה-פולין. 

אנשים כמוני וכמוה שרק רוצים לקום בבוקר לעבודה ולחזור הביתה בשלום, בהנחה שהיהודים החריבו להם אותו בזמן שהם היו כמה שעות בעבודה. התרגשתי לראות שגם הם רואים בנו בנות אדם. נכון, אנחנו מאוד יפות ונחמדות ומחייכות אבל כבר רגמו אותנו באבנים בצ'אד כששטפנו ליצ'י במי ברז לפני שהכנסו אותם לפה וגם בבהוטן היו לנו כמה מקרים לא נעימים שאני מעדיפה לא לדבר עליהם. אולי זה לא היה כל כך טוב שאנחנו יפות ונחמדות ומחייכות.

חלום השלום הזה, ממש תענוג. להגיע מישראל לפולין ברכב שכור עם לוחית רישוי צהובה וכל הדרך מריעים לך ומחייכים ושמחים שבאנו לבקר. אנשים טובים, אנשים פשוטים, אנשים עם נשמה, לב, ריחות וצבעים. ככה נוסעות לנו במסע, פוגשות אותם, מדברות איתם כאילו לא היינו מעולם בנתק של 96 שנה והם סולחים לנו ואנחנו להם ובדרך עוצרות בטורקיה ואוכלות את מנת השווארמה הטעימה ביקום עם מלא בצל וסומק וחריף והבשר רך ושומני עטוף בתבלינים. 

ועל אירופה אין לי הרבה מה לספר. כבר הייתי, כבר ראיתי, כבר כתבו עליה אלפי קלסרים ב"למטייל" ופוסטים בפייסטויט ובאינסטרומינג. היא יפה ומהמממת והדרך באוסטרדות הרבה פחות מעניינת מהכפרים הטורקיים והם יותר עסוקים ופחות מברכים לשלום מהסורים, וגם כבר נגמרו לנו נושאי השיחה אחת עם השניה אז אספנו טרמפיסטים לרענן את המלאי של הנושאים לשיחה וגם שיפשפנו את האנגלית ואת הצרפתית ואת הבולגרית. בולגרית הכי ירדה לנו בגרון. 

לפולין הגענו, את כל כולה קנינו, את האוטו מכרנו ועלינו על טיסה ורשה-תל אביב הראשונה שמצאנו. ישבנו מקדימה של המטוס כדי שאיך שתפתח הדלת והדיילים יבטלו פעמיים את המגלשות, אנחנו נרוץ קדימה בשרוול, נחכה למזוודות בציפיה אין סופית ואז נרוץ לאולם מקבלי הפנים לראות את הילדים. כמה שהם מתוקים. איך הם גדלו והשתנו ב-12 ימים והם בכלל לא דומים לילדים הסורים הטורקים או הפולנים הם מיקס, מעורבבים, לקחו רק את הטוב מכל עדה והם שלי. הייתי בשורשים ועכשיו אני מוכנה לאכול את הפירות הכי מתוקים בעמק, בישראל, במזרח התיכון ובעולם כולו.