קונפורמיסטית ומגניבה זאת אני

כמה פעמים הלכתי אחריה בשבילי הקיבוץ. כלומר היא הלכה ברגל מזיזה קצת את השרירים המפרקים והעצמות ולא מתעצלת ואני נסעתי אחריה בקלנועית, כן מתעצלת. לעיתים הנהנתי בראשי לשלום, לפעמים חייכתי או זרקתי לאוויר "מה שלומך?" ופעם אחת גם עצרתי את הקלנועית בחריקת בלמים וכשחיוך מתנשא מרוח לי על הפנים שאלתי בחצי הסתלבטות חצי סקרנות "תגידי מה זה השרוך המוזר הזה שתלוי לך על הכתף" וחשבתי לעצמי למה בחורה בערך בת גילי מסתובבת ככה עם שרוך נעלים על הכתף.

שאלתי בקטנה לא התכוונתי עכשיו שתעצור ותחפור. לא הכנתי את הכינורות והטישו... הבאתי את זה על עצמי, אז גם אשא בתוצאות. הא סיפרה שככה עם השרוך המצחיק הזה מעלי אקספרס היא מחזיקה את הטלפון שלה, ב"הצלב" באלכסון וזה הכי נוח שיש. היא סיפרה שאחרי שהוא נפל לה מהכיס פעמיים לתוך המים של השירותים (פחדתי לשאול אם לפני או אחרי עשיית הצרכים), היא לא לוקחת יותר סיכונים וככה הכי מתאים לה. 

במקום לחבק אותה באמפטיות רק רציתי לצחוק. אם הייתי שותה מים עכשיו, מהבקבוק לא מהאסלה, הם היו יוצאים לי מהאף תוך כדי השתנקות מרב צחוק. זה נראה כמו הפאוץ' של פעם, זה מוזר ובעיקר כמו של זקנים. אמרתי לה, את הכי יפה שנוח לך והעיקר שאת מרוצה ושטוב לך וכל הכבוד לך שאת לא נכנעת לתכתיבים אופנתיים חברתיים ואיזה יופי שאת הולכת ברגל ממקום למקום ולא כמוני מגדילה את התחת בשקל תשעים ליום ונוסעת על הקלנועית במקום להשתמש בקו 11 (בדיחה פרטית של משפחת ארזי, יעני ברגלים). אמרתי ביי יפה, אולי אני מסתלבטת ולא נחמדה אבל חלילה לא מנומסת והיא הלכה לה. 

היא הלכה ובאה אחרת 

ממש יום אחרי, נפגשתי עם חברה טובה שלי, חברת ילדות, מכירות מגיל אפס או יותר נכון מכיתה ב'. בטח היא תגיד שהכרנו רק בכיתה י' אבל בשביל הסיפור כיתה ב' זה אחלה. חברות הרבה יותר ארוכה ומבוססת מסתם כיתה י'.

זו היתה שעת צהריים, הייתי כבר ממש רעבה וקבעתי לאסוף אותה ללאנצ' ממקום עבודתה המגניב והמעוצב בהרצליה פיתוח. לא רק מגניב ומעוצב אלא כל כולו משדר חדשנות, אופנתיות, צעירות ויוקרה... לא סתם חברת אפל ומייקרוסופט בחרו למקם את המשרדים שלהם ליד המשרד שלה. אוף היא שוב מאחרת. אמרה שהיא יורדת אבל בטח בדרך דיברה עם זה ועצרה ליד זו. סתם מעצבנת אבל בנתיים הבטן שנדבקת לגב מחמיאה לי אז מחכה לה ומסתכלת מבעד לחלון הרכב המלוכלך שלי על הבחורות הצעירות שעובדות בהייטק, נשות קריירה, מהמממות, לבושות טוב הולכות גם ללאנצ' וגם על עקבים. היו גם גברים אבל התמקדתי בנשים עם השיק והסטייל של העיר הגדולה. כשאהיה צעירה אני רוצה להיות בדיוק כמוהן, אבל בדיוק.

היא יצאה מהמעלית, השומר פתח לה את דלת הלובי ואני מתרשמת ומתפעלת. היפה היא בעיני? יפה. המחייכת היא אליי? מחייכת. הלבושה היא לפי צו האופנה? לבושה. אבל מה זה לעזאזל השרשר שתלוי על כתפה? 

ככה בדיוק היא באה אליי לאוטו

תרגעי טל 

אוי לא. גם היא עם השרוך הזה שמחובר לטלפון באלכסון. דובי דוברמן תמיד אמר שאלכסון זה אסון. היה נחמד להכיר אותך, תעלי חזרה למשרד היפה שלך עם הנוף לים ותגידי לחברים שלך מהעבודה שאת כן אוכלת איתם בחדר אוכל גם היום. NO MISAADA FOR YOU! ככה אני לא הולכת איתך למסעדה. מה את ילדת מפתח בת 7? מה הבעיה לקחת תיק? ובטח גם תעשי לי עכשיו את תרגיל ה"שכחתי את הארנק" כי יש עלייך רק את הנייד ואני אצטרך לשלם על כל הארוחה. 

היא אמרה לי תרגעי טל. תשתי מים. נו באמת, אף פעם לא שמעתי על מישהי שאמרו לה תרגעי והיא באמת נרגעה אבל נרגעתי. עצם הנוכחות שלה באוטו הרגיעה אותי הרי אנחנו ביחד מכיתה ח' והיינו ביחד בטיול הגדול ועברנו אוקיינוסים ואני אוהבת אותה אז נרגעתי. 

היא התחילה להגיד לי שזה לא מה שישבור את החברות בנינו ושאסע למסעדה ובדרך היא תספר לי שזה הדבר הנוח בעולם, שככה הנייד שלה לא הולך לה לאיבוד אף פעם, שאין בעיה והוא לא נופל לה למים, שהיא יכולה ללבוש שמלה או חצאית בלי כיסים ולהתהלך בעולם עם שתי ידיים חופשיות ומשוחררות, שהיא מסתובבת בעבודה בין הקומות בין חדרי הישיבות והוא תמיד איתה ולא מחמם לה את האגן ומחבל לה בדרכי ההפריה. אמרה הכל בנשימה אחת ואני לא השתכנעתי והחלטתי להשאיר את העניין הזה מאחורינו. 

אל תגידי לי כל העניין מאחורינו. אז מה אם לא רואים לך את הפנים 

במסעדה היה מושלם אווירה טעימה ואוכל ברמה. אפילו הבעל שלה הצטרף והזמין את כולנו לארוחה על חשבונו ושתינו יין וצחקנו והיה כמו פעם - נעים. ואז שם שם בין השולחנות במסעדה הגדולה הזאת והממש מקובלת ראיתי אותן – את כולן. כולן היו עם שרשר מעוצב ומכשיר נייד תלוי באלכסון על כתפן. צעירות, מתוקתקות ומובילות אופנה. היתה שם אחת שנראתה כמו ביונסה רק עם שרשר ונייד. 

חזרתי הביתה ועוד באותו הערב הזמנתי לי שרשר כזה לנייד מזהב מנצנף, נוח בטירוף ומעוצב של חברת לאבי Lovie וברקע שמעתי האופי הלא יציב שלי חורק והרגשתי קונפורמיסטית ומגניבה, הייטקיסטית וצעירה. בבוקר הרמתי טלפון לזאתי מהקיבוץ עם השרוך והתנצלתי שככה הסתלבטתי עליה ואמרתי לה שאני לא יכולה לחכות למשלוח שלי ולהיות כמוה עם שרוך בהצלב על הכתף.

וזה הלאבי שלי. זהוב ומנצנץ ואם תראו אותי איתו רק תדעו שבהתחלה לא התחברתי ועכשיו אני מאוהבת. יש גם יותר זולים מלאבי בעלי אקספרס ויפים לא פחות אבל לא היתה לי סבלנות לחכות.