עונג שישי

כל השבוע היא קיללה אותי. כל בוקר עם הקפה שלה – קיללה, בצהריים בעבודה שלה – קיללה, ובערב עם התקציר של האולימפידה של טוקיו – קיללה. 24 שעות, 7 ימים בשבוע היא פשוט קיללה אותי. ומודה שזה השפיע עליי, הרי אני מאמינה בכוחה של מילה. היה לי שבוע חם, עמוס וקשוח, כל הזמן נפלו לי דברים מהידים, לא הספקתי רבע ממה שתכננתי לעשות והייתי חסרת סבלנות. חסרת סבלנות אני תמיד – הפעם הרגשתי תחת מעטה הקללות שלה עוד יותר חסרה.

מקטרת ומקללת

בעלה אמר לי תתקשרי אליה, תסמסי לה, תרגיעי אותה. שלחי לה כבר לו"ז לטיול שלנו ביום שישי בבוקר אולי זה יעזור אבל זה לא עזר. היא המשיכה לקטר לו ולקלל אותי כי מאז שהיתה דיילת באל-על, לא קמה בארבע בלילה ומבחינתה זו התעללות לקום בשעה כזאת מוקדמת והיא תעשה את זה רק בגלל שהיא הבטיחה שתבוא ולא נעים לה לאכזב אותנו. אבל טרחה להוסיף שאם זה היה תלוי בה היא היתה מבריזה ואומרת שהיא קצת מצוננת ומשתעלת ושאכלה הרגע מנגו ואין לו טעם וגם לא ריח, שזה כמו לאכול אספלט קר. ומבריזה. 

מודה שגם אני קרועה בין המיטה לשעון, בין "החיים פעם אחת" לבין הרצון לקום יקיצה טבעית פעם בשבוע, בין לטייל בלי כל עם ישראל לבין להגיד לעצמי שזה העם שלי, בין תקומה למדינה. בין "אם יוצאים מגיעים..." לבין תצאי קצת לתוך הבית שלך ותרגעי באמ'שלך. תנוחי. 

בחודשים האחרונים הבנתי שבכל רגע נתון יש בארץ עוד מיליון איש שמטיילים וגם באמצע שבוע כל המקומות הומי אדם וכדי לא לקבל פריחה וקורונה בו זמנית, צריך לקום ממש מוקדם כדי להנות מכל הארץ זבת חלב ודבש הזאת וזה מה שאני עושה מאז. אין יוון ואוסטריה – יש בית שאן ותל ג'דידה. 

קשה לקום בבוקר, לפקוח ת'עיניים, המיטה קרה וחושך בחוץ. אבל קמים ואז רואים באוויר כדורים פורחים

אז התעלמתי מהקללות הבכי והנהי, תכננתי לנו מסלול, קבעתי לוחות זמנים וכיוונתי שעון ביום שישי האחרון לאמצע הלילה ויצאנו עם עוד זוג לדאבל-דייט-טיול. ורק אומרת במאמר מוסגר, שלצאת עם עוד זוג לטיולים בארץ או לחו"ל או לבילויים זה בכלל לא עניין של מה בכך. למצוא זוג חברים שכל הארבעה באותו הראש זה נדיר. כי תמיד הבנים יותר חברים ואז הנשים צריכות להסתדר או ההפך וכאן במקרה התזמורת ניגנה טוב, בעיקר לאור העובדה שיש מנצחת אחת. Orchestra Conductor לא ווינרית. 

זורחים בזריחה בלי השמש 

התחלנו את היום כמובן בזריחה בכתף שאול על הגלבוע ועם תצפית מרגשת מזרחה אל השמש העולה, לעמק ולהרי ירדן. היה הביל וחם ומעונן. לא זרחה שמש ולא נעלים. הגענו מוקדם, פרסנו מפה לבנה, עשינו קפה וחיכינו לה שתזרח והיא לא באה. מי כן באו? הצרעות. מיליון צרעות מעל הראש שלנו ומיליוני מרבי רגליים שחורים מתחת לרגליים שלנו. מרבה-רגליים ענקיים מבריקים מרב חגיגות והנאה מכל שאריות הזבל והאוכל שהשאירו אלו שחגגו שם לילה קודם. החוליגנים! 

לא היה לי נעים ממנה. היא התעוררה כל כך מוקדם בבוקר בשביל זריחה ובמקום זה קיבלה אין-שמש, צרעות לפנים ושדות של מרבה-רגליים. ובשלב הזה רק אני קיטרתי ורק רציתי הביתה. מזוהם מסביבי ודוחה ומלא חיות ואני עייפה. הם דווקא שלושתם היו מאד חיובים ואמרו לי להתעלם והתעלמתי וזה עזר - כי אז בא איש הרשות והתחיל לנקות קצת, ואת העוגות שמרים והקפה והסוכר הרחקנו לשולחן אחר אז הצרעות הלכו לשם הסתומות, וגם אז עלו לאוויר עשרה כדורים פורחים והשמש קצת הציצה בין העננים וצבעה את בריכות הדגים של העמק בצבע ורוד עתיק מהפנט. 

המפה הלבנה עפה, הצרעות אכלו גם אותה ומזל שיש שמש שמאירה את כל הזבל מאחור 

והופ אנחנו במפלים הלבנים

למרות הניקיון והשמש והכדורים היה לנו לוז צפוף כי אם רוצים להשיג את עמ"י (עם ישראל) והכי חשוב אם רוצים להספיק לשנ"צ – חייבים לזוז מכל הטוב הזה. אז נכנסנו למכוניות ונסענו למפלים הלבנים. הזוג הזה, הדאבל דייט שלנו, מטיילים מלא, ראו הכל, כל סופשבוע הם מדרימים או מצפינים למקום אחר על המפה. ככה. רק הם והג'יפ וכמה שמחתי לשמוע שהם לא היו ולא מכירים את המפלים הלבנים. 

או שזה ענפים או סרטנים קטנים שאוכלים לי את העור היבש ברגליים. כך או כך זה לא נעים לי ומדגדג. 

הגענו למפלים בסביבות השעה שבע בבוקר. כל שעה אחרי השעה שבע בבוקר מלא עד אפס מקום ואם לא מלא אז מלוכלך ואם לא מלוכלך אז אין חניה. איזו עוצמה של מים והם גם לא כאלה קרים, אלא נעימים ומלטפים. מסאז' מושלם בתוך הרעש האדיר הזה של המים. והיו סרטנים קטנים בבריכות בין הגלים, שהציקו לי ברגליים ושוב התבאסתי וצרחתי כל פעם שהם נגעו לי בעור היבש ושוב הם אמרו לי להתעלם וכשהתעלמתי – הם נעלמו והצלחתי להנות. 

מה אמרת? לא שומעים. שהסרטנים עושים לך נעים? שאם תעזוב את הענפים הזרם ייקח אותך לירדן? מה? לא שומעים. 

יפה לך בעיניים עין שוקק

שוב קפה קטן לצד המפלים והופ חוזרים למכוניות רטובים אך מרוצים, עם כתמים אדומים בגב מעוצמת המים ונוסעים לעין שוקק והלא יאמן קרה – הוא ריק. מלא במים וריק מאנשים. רק מתי מעט שהסכימו ללכת קצת ברגל ולא חיכו לשעה תשע שיתנו להם את המפתחות לקלאבקארים. 

עין שוקק זה אולי המעיין עם המים הכי צלולים בארץ, אפשר לראות את הקרקעית ואת הדגים שאוכלים לי שוב את העור היבש ומזכירים לי לתאם תור לפדיקור ביום ראשון על הבוקר. פשוט מקום מושלם לבירות קרות ושקית של קאשיו. שיהיה.

חוץ ממשפחה אחת חרוצה, ריק וקר ומרענן . עין שוקק אתה מושלם, רק שתדע לך. 

 אחרי רחצה מרעננת המשכנו במסלול השביל הרטוב של עין שוקק, הליכה במים עד עומק קרסול בסבך של קנה ועצים וצל ונעים. יחד עם הדגים הגענו לעוד בריכה. לא כזאת יפה אבל חמודה. את הדרך חזרה לעין שוקק עשינו ברגל על הכביש הסלול בחום של 50 מעלות כדי שממש יהיה לנו חם בכל הגוף ושנכנס שוב למעיין הקריר לפגישה אינטימית פנים אל מול פנים עם הטבע. 

השעון מתקתק וכדי שהשנ"צ לא יתרחק, מתנגבים ויוצאים מעמק המעיינות. כי כבר מתחיל להיות חם וצפוף והקלאבקרים הגיעו והמנפנפנים הופיעו ומלא משפחות עם מזרונים וגלגלי ים וזה האות עבורנו להמשיך לבראנץ אצל צרפתי בחצר.

 צרפתי הוא אחלה איש, פתח במרפסת של הבית שלו בשדה נחום מסעדה איטלקית (ולא צרפתית) מדליקה ובימי שישי הוא גם מגיש חומוס קומפלט חם עם פול -ביצה ולימונדה קרה. משהו הצרפתי הזה – טעים אצלו והוא גם נחמד וכל אנשי העמק מגיעים אליו במיוחד כי זה הפרלמנט שלהם. עם כולם הוא מתחבק ואותנו הוא פינק. איש מקסים רק יש בעיה אחת איתו הוא קורא לעמק שלהם "העמק" והוא לא מבין שעמק יש רק אחד והוא זה שלנו. לא נורא הוא חיפר על הטעות הזאת עם אוכל ממש טוב וטרי ואיכותי ועם חיוך. 

טעים והרגשה של בית וחברים ופרלמנט ורק רוצה לנסוע לשם כל יום שישי. אצל צרפתי בשדה נחום

כשיצאנו מ"אצל צרפתי" היא לקחה אותי הצידה ובלי שאף אחד יישמע או יראה היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי שהיה שווה לקום באמצע הלילה מהמיטה החמה אל האין זריחה ולשכשכך ככה במים ולצלול לשיחה על תובנות החיים קצת לפני גיל העמידה. ובכלל החומוס בסוף זו הברקה. הרימה לי זאתי והוסיפה מתי ולאן שתגידי אני באה ומבטיחה לא לקלל אותך יותר.