סיפור שקרה באמת

היא שנאה אותנו מהרגע הראשון, אפילו לפני השלום-שלום. 

שנאה ממש אולי בגלל שבאותו הערב בעלה נכנס הביתה ומיד אחרי שהכריז "האני איי אם הום", הציג אותנו בפניה שתי תיירות ישראליות שופעות וחינניות. "הן גם היו קצינות בצבא הישראלי", אמר לה, "פגשתי אותן במסיבה אצל הקונסול לרגל 50 שנים למדינת ישראל והזמנתי אותן לישון אצלנו לכמה ימים". היא לא ענתה לו רק עשתה את הפרצוף המפחיד ביותר שנצפה מאז שנוסד מוסד הנישואים, ועלתה לקומה השנייה לסדר לנו את המיטות באחד מחדרי האירוח המושלמים שראיתי. וראיתי. חדר עם מרפסת הצופה לאוקיינוס אינסופי בחלקו הדרומי של האי, עם גלים גבוהים, חזקים וכועסים. כועסים כמעט כמוה. גלים שכמה שהיו כועסים ככה היו מרגיעים ומערסלים עד שנרדמנו מיד אחרי שאמרה לנו שהאור לשירותים נכבה אוטומטית ועזבה את החדר בטריקת דלת רועמת. 

הגלים מתחת לבית של אוון וההיא. זועפים וכועסים כמעט כמוה. היא יותר 

אוון היה יהודי אוסטרלי, חובב ישראל, שגר במאוריציוס עם אישה קריאולית, שלא הבנתי עד היום אם היא יותר הודית או יותר אפריקאית מה שבטוח שהיא היתה לא נחמדה. היו להם שני ילדים בצבע קפוצ'ינו חמודים ויפים, בית עץ על המצוק בסוף סוף סוף של האי וגם נהג, נגר, מכבסת, מגהצת, מבשלת, מטפלת וגנן. ואנחנו מה? חברות טובות מגן חובה בטיול הגדול של אחרי צבא, עם תרמיל על הגב, חיוך מצד לצד, ורוח של הרפתקאה וחופש בנשמה. סתומות אבל יפות. מורעלות אבל ללא חוש כיוון. נחמדות אבל אופטימיות. תמימות אבל זהירות. ובתמימותנו פגשנו אותו באותה מסיבה והוא פשוט חביב ומנומס והזמין אותנו אליו מבלי לשאול את דעתה. בטח אם היו אז טלפונים ניידים הוא היה מתקשר אליה באמצע הנאומים, לוחש לה באנגלית אוסטרלית משהו והיא היתה צועקת עליו באנגלית קריאולית שנמאס לה מהשטויות שלו, ואז מה אם פעם הוא נולד יהודי, ושיחזור כבר הביתה ויפסיק להתחיל עם תיירות צעירות, נאות, מרעננות וחסרות בושה. 

עברו יומיים שלושה והשתדלנו לא להתקל בה יותר מדי. בבקרים מוקדם יצאנו לראות מה יש לאי להציע וחזרנו לקראת ערב ובקושי ראינו אותה אלא רק מדי פעם את בעלה הנחמד והחרמן במיוחד שאמר תשארו כמה שאתן רוצות. יחי ישראל! לא זכרנו אפילו איך היא נראית עד שהגיע יום ראשון. יום חופש בינלאומי גם אצל הקריאולים וכל עובדי הבית קיבלו חופש ויצאו מעבדות לחירות, מהארמון של אוון והזועפת אל הבית המרופט והדולף והשמח שלהם. וגם לנו היתה הרגשה של חופש באוויר כשקיבלנו הזמנה להצטרף אל המשפחה המארחת לטיול בהרים מסביב ולראות קצת את האי בעיניים של מקומיים. ואנחנו הפעורות. הסכמנו אולי כי לא קלטנו את מימדי השנאה. 

אין כזה אי יפה. גם מים גם הרים גם שמים גם טורקיז. שלמות

כן קלטנו את האי נעימות ולכן לא העזנו לבקש ממנה עזרה עם הכביסה והוא היה עסוק בלנהל את העולם ולארגן משלחת של חוקרי מאובנים למדגסקר. יש לה כובסת זה לא שהיא היתה עושה את זה לבד ובכל זאת לא רצינו ליצור איתה אפילו קשר עין. אז לפני היציאה להרים, הוצאנו מהבאק-פק שפורפרת כחולה כזאת לכביסה ביד "ג'יני" שמנו בכיור הענק והמפנק של החדר אורחים, מכנס אחד שלקחנו לטיול וחולצה אחת ושני זוגות תחתונים ונתנו להם השרייה טובה ככה במים הצלולים של מאוריציוס עם הסבון הנוזלי של הארץ -- חכו בגדים יקרים ויחידים שלנו אנחנו עוד נחזור לסחוט ולתלות. מבטיחות! אם היא לא תדרדר עלינו אבנים גדולות או תדחוף אותנו מצוק קודם. 

היא לא דיברה איתנו כל הטיול בהרים, בעוד הוא המסכן ניסה לשמח אותנו ולדבר כדי שלא נרגיש את כל המתח המלוכלך הזה באוויר הנקי. האי מרהיב ביופיו ירוק, עם נחלים, מפלים, ציפורים וחופים שראינו רק בפרסומות  של בריטיש איירוויז. היה טיול מושלם ואם היא לא היתה הוא היה יכול להיות אחד המושלמים בתבל. לקראת סוף היום, אולי בגלל שהיא התעייפה מההליכה, הרגשנו ממנה קצת יותר רכות ופתיחות. 

ממש פה היא חלמה איך לדרדר אותנו מראש המפל לבריכה למטה בלי קייקים או גלגל הצלה. ככה נטורל 

רק קצת ורק לדקה אחת רכה, כי כשהיא סובבה את המפתח של דלת האחוזה היא נתנה את שאגת חיה. מסתבר שהישראליות שהיו קצינות אחראיות בצבא, עשו להן כביסה בכיור והשאירו את המים זורמים לאורך כל היום עד שהכיור עלה על גדותיו והציף את הרצפה במקלחת אורחים, ואז את הפרקט בחדר אורחים, ואז את כל הקומה השניה, ואז את המדרגות מעץ, ואז את השטיחים ואז את חפצי האומנות שאספו מכל העולם, ואז את הצעצועים של הילדים, ואז את המיטה של הכלב, ואז את הכלב שכמעט טבע ואז את המרתף ואז את כל מה שהיה בבית הזה. 

היא צרחה כמו משוגעת כאילו הרגע היא ראתה את כל החיים שלה טובעים, צרחה ויצאה לה הקראיולית ביג טיים. היא צרחה בעיקר עליו ועל הילדים המסכנים שלא עשו כלום, הזעיקה את העובדים מהבתים השמחים שלהם והזמינה את שירותי ההצלה המקומיים. כל השכנים באו לראות על מה הצעקות כי בדרך כלל שקט ורגוע שם ביומיום -  הילדים עושים יצירה ופאזלים ומתרגלים חשבון, אוון חוקר מאובנים וחלזונות והיא בקניות. אם זה היה תלוי בה היא היתה מעיפה אותנו מהבית שלה עוד באותו ערב ולא אכפת לה שאין לנו איפה לישון, זורקת את הבגדים שלנו הרטובים מהמרפסת ממש כמו בסרטים. לפני זה היא היתה רוצחת אותנו בדם קר עם אחד הסכינים מהאוסף סכינים שלהם (שגם הוא הוצף). "זה רק ארבע קירות", הייתי אומרת לה רגע לפני, "תהיי הגיונית בתנ"ך של בעלך כתוב שאסור. לא חבל אנחנו רק בתחילת הטיול וכל כך צעירות" אבל היא לא עשתה את זה כי הילדים היו בבית והיא לא יכלה להתמודד גם עם שאיבת המים וגם עם הדם בו זמנית.

יום שני על הבוקר לפני שעלתה השמש, התקפלנו והמשכנו בדרכנו, חפונות ראש ונזופות ומתנצלות ומרגישות הכי רע שיש. עד היום הם עוד מתקנים את הנזקים בבית. מזל שיש להם נגר פרטי, שמאז היום בו ביקרו בבית טיילות מישראל,  הוא לא יוצא יותר לחופשים בימי ראשון.

והנה אנחנו. שרדנו כדי לספר גם על האוטובוס בהודו עם התרנגולים והתיקים על הגג. אחת החוויות הבטיחותיות אם לא הא. טוב אז עדיין לא הייתי אמא של הילדים שלי