כל שבת

כל שבת. טוב לא כל שבת. רק אם לא באים אורחים, רק כשיש מזג אויר טוב, רק כשאני לא עייפה מדי, רק כשאין לי האנגאובר מהיין של הקידוש בשישי, רקם אם לא רקדתי במסיבה עד מאוחר, רק אם יש לי מזומן זמין ורק כשאני במצב רוח מתאים. 

בקיצור, כמעט כל שבת, אני קמה מוקדם מוקדם לפני השמש ולפני הכדורים הפורחים שעולים אצלנו בעמק כמו פטריות אחרי הגשם ויוצאת לי לשוק הפשפשים בחיפה. 

למה כל כך מוקדם? כי השער של השוק נסגר בשש וסוחר שלא נכנס עם האוטו עלטאזכן שלו עד אז, לא יציג לעולם או לפחות לא בזו השבת. ככה אני רואה ראשונה את הסחורה לפני כולן. מן תרמית כזאת של מקצוענים. 

בשעה הזאת בבוקר בשבת יש רק מקצוענים כי אחרת קוראים להם משוגעים 

ומקצוענים יש הרבה

* מקצוענים בדמות מעצבות פנים נחושות צעירות ומלאות אנרגיות עם סניקרס צהובות מגניבות, שבאות לשאוב השראה. 

*  מקצוענים בדמות גברים בגיל העמידה שממלאים את הבית בגאנק והאישה שלהם עוד דקה זורקת אותם ואת הפשפשים שלהם מהבית. 

* מקצוענים בדמות מתמקחים קמצנים שבסוף הסחור משלם להם רק שייקחו כבר את הספה ויפסיקו לחפור. 

מקצוענים. נקודה. 

אומרות המעצבות המקצועיות אחת לשניה: "בואי ניקח את המתקן הזה לחזיות ונשים בו נעלים. איזה מגניבות נהיה". 

אוהבת לראות עיר מתעוררת

וגם אני באה מוקדם כי אני שונאת שאין לי חניה ואוהבת לראות עיר מתעוררת. הכי אוהבת לראות עיר מתעוררת בשבתות. וגם לא רוצה להרוס תוכניות של בני הבית הישנונים שלא זזים בלעדיי. נוסעת לבד בחושך בכביש הריק עם שירים בפול ווליום אל חיפה עיר האורות.

לפעמים כשבא לי אז מזמינה איתי חברים אבל לא הרבה אחד או שניים. בקטנה. אחרת הם מתפזרים וקשה לגרד אותם מהדוכנים. והם מצטרפים אליי ועושים את המסלול שלי ולא מקטרים כי בשבת בבוקר יש מן שקט כזה שלא יכול לקלוט קיטורים או יותר מדי מילים. 

הסט הצלחות החגיגי שלי גם משם. עם הזהב מסביב וכל צלחת עם ירקות אחרים, מ-1936. 100 ש"ח ל-11 צלחות. איפה הצלחת ה-12? ככה יפה לעבוד עליי? 

ובשוק הם כבר מחכים לי. הרוכלים והסוחרים פחות אפילו די מתעלמים ממני אולי כי יש לי סימנים של השינה של הלילה על הלחי.  המציאות מחכות לי יותר. הן ממתינות לי בסבלנות בצינה של הבוקר. הן יודעות שאין לי היום אורחים ושלא שתיתי אתמול בלילה ושאני אבוא. הן יודעות שהספקתי להוציא מזומן, הן אפילו מתערבות בינהן אם אני אבוא לבד היום או עם חבר/ה. 

כך קניתי בכלום כסף רדיו פורטוגלי עתיק ועובד, רמזור ירוק להולכי רגל מושלם לכניסה לבית, שלט כחול של רחוב "רבן יוחנן בן זכאי" שמזכיר לנו גם את אבא של יאיר וגם את שם נעוריי שהשארתי מאחור.

כך מצאתי סט צלחות עם פירות וירקות ופז זהב מסביב, סט כוסות אספרסו עם ציפורים וגם מתקן לנעליים שפעם היה מתקן לחוברות או חזיות או כרטיסי ברכה ואצלנו הפך למתקן נעליים מרהיב ולא נוח. 

שלט ישן של רחוב שמזכיר גם את אבא של יאיר וגם את שם משפחתי הקודם

השוק מכוער אבל מזמין. כל סמטה בו היא עולם ומלואו והוא עדיין לא מסחרי ויקר כמו השוק המסחרי והיקר של יפו. עדיין לא צצו בו בתי קפה מגניבים וחנויות אופנה. הוא עדיין לא עבר תהליכי גיור כי האוכלוסיה השולטת היא יוצאי ברית המועצות. הוא עדיין מקומי ולא ממש מגניב אבל הוא קרוב וקטן ולגמרי מספק את לוח ההשראה הפרטי שלי. 

הריח בשוק הוא תמהיל של זבל, תחב ושתן של כל בעלי החיים ההולכים על שתיים ועל ארבע. ריח שנשאר אצלי באף הרבה אחרי שאני חוזרת הביתה ואז אני מתפלאה איך כל הזבובים נתפלים בבית דווקא אליי ולא לאלה שקמו הרגע מהשינה ויש לכם ריח של בואש מת מהפה.

בכל שבת שלא יורד גשם אני חוזרת עם הפתעה. קונה לי מתקטנה, שזה בשפה שלי מתנה קטנה. מציאה. כי אם אני לא אקנה לעצמי, אף אחד לא יקנה לי ומזל שיש לי אותי!

אם אין אני לי מי יקנה לי? 

ואחרי שני סיבובים של פישפוש אני חוזרת לחניה וחושבת שסתם לקחתי אוטו גדול וקניתי משהו קטן. ניחא.
תמיד יש זמן לעוד עצירה קטנה בשוק ואדי ניסנס. יושבת לי ב"חומוס אלשאם" אצל סטפן אהובי על צלחת חומוס מפנקת עם משאושה (ככה אומרים אצלנו בצפון משאושה. במרכז ובדרום זה מסבאחה), שותה קפה קטן ומר, קונה קצת פיתות טריות, עלי גפן בקופסא, פירות בלאדי עם אדמה ולכלוך, חצי ק"ג טחינה ב"פלאפל הזקנים".

וזהו להיום. בזבזתי די.

לא אוכלת רק קונה בלילה להכנת פלאפלים בבית בצ'יפסר שהוא גם פלאפלר לעת מצוקה 

הכביש בדרך לעמק מואר בקרני שמש ראשונות וחמימות והוא כבר לא כל כך ריק מתחיל להתמלא בנהגי שבת עם משפחות שלהם וסירי ג'חנון בבגאז' עטופים במגבת. ופה בבית כולם ישנים ורק באנה שמחה ששבתי הביתה. שעות יקרות של שקט ושל "שבת בבוקר יום יפה אמא קונה כוסות קפה".