יומולדת, נעלים ובית מבולגן

מסתבר "ששלוש קטנות כל חמישי בחמש עם טיטי" ממש תפס.
סלוגן ארוך וטרחני, אבל זה מה שיש וגם עם זה אני אנצח. ופייר זה ממש משמח אותי. מרגש אפילו.

חזרתי לתלם, עליתי על הגל, הדבקתי מחדש את האותיות על המקלדת, ביטלתי את המנוי לנטפליקס, הזנחתי את הילדים, הבית מלוכלך, הכביסה נערמת, אין אוכל במקרר, אני כל היום כותבת, הגיעו שלטונות הרווחה איימו לקחת לי את הילדים, אמרתי להם "לא מאיימים על יונה ביין". הם הבינו שיש פה כתיבה יוצרת נדירה והלכו והילדים נשארו. ואני ממשיכה לכתוב ולחשוב ולהמציא ולקרוא ולשכתב ולפרסם.

ומה השבוע ב"חמש עם"?

יומולדת בזמן קורונה (כמעט כולם חוץ מילידי פברואר כבר עברו את החוויה), אחסון נעלים ומה שבניהם וגם טיפ מנצח לסידור הבית (שתמיד עובד לי).

יומולדת בזמן קורונה

יומולדת לאחד מבני המשפחה, זו הזדמנות נפלאה בשבילי לקום מוקדם מאד באמצע הלילה, לצאת לטבע, לטפס על הר גבוה, לפנות מזרחה ולראות איך השמש עולה לה. ככה היום ארוך יותר, מתיש יותר, מיוחד יותר ומשפחתי במידה.

אחרי שהסדרתי נשימה מהעלייה, אני מוצאת את נקודת התצפית היפה ביותר על ההר, מתיישבת ליד ילד היומולדת צמוד צמוד ומספרת לו שוב את סיפור "איך הגחת לאויר העולם". אני מחבקת חזק, ומשמיעה לו מוזיקה מרמקול נייד ומביכה אותו עד שיוצאות לו מהפה צמד המילים "נו די אמא". מוזגת לנו תה מתרמוס לכוסות יפות ואנחנו טובלים לנו פתי בר חום עד שמתרכך ונופל לתחתית הכוס ואז עם האצבעות אנחנו דגים ת'שאריות. ואני מנשקת על הלחי חזק וארוך, מצטלמים לנו (אחרת זה לא נחשב) ורב הזמן אנחנו מנדנדים לה נו שתעלה כבר ותאיר לנו את היום ואת החיים כי קר ו"אמא נמאס מכל האינטימיות הדביקה הזאת".

ואז כשהיא סוף סוף עולה אנחנו תמיד מופתעים שתוך דקה וחצי היא כבר לא זכרה שהיא היתה בארץ אחרת עם ילדים אחרים ולא נחה לרגע מיד מתחילה לעבוד.

זו אחלה התחלה של יום ומסורת, רק חבל שכבר כמה שנים הם לא משתפים איתי פעולה אלא עושים לי טובה. ילדים רעים כבר אמרנו?

זריחה ביום הכי מרגש בשנה (11 בדצמבר למי שתהה). ובתמונה ילד יומולדת "בכתף שאול" ברגע שזרחה.

השנה חגגתי יומולדת בין הסגרים והיא היתה הכי כייפית ומרגשת אבר. לא מגזימה.
כל כך משפחתית וחברית ובייתית. הרגשתי עטופה ואהובה, אולי בגלל שהייתי פנויה. לא יום כייף עם חברות, לא מסעדה, לא מסאז', לא מסיבות נוצצות, לא הופעות, לא טיולים... שום כלום רק אני והסובבים. פנויה וזמינה לקבל ברכות וסרטונים ומתנות ואהבה, ולהפגש בטבע עם חברים תוך כדי שתיית יין מרובה. ולא הייתי צריכה להתנצל באמצע המסעדה שאני חייבת לקבל שיחת טלפון חשובה של ברכות ואיחולים מחבר שלא ראיתי שנים. תודה לכולם התאמצו שיהיה לי נעים ועשו את הכל כדי שלא ארגיש שיש קורונה מרחפת לה בין השיחים.

מיד אחרי שסיימתי להתרגש ולהודות ולהוקיר לקחתי את כל מה שכתבו לי (אבל הכל. מי שהשקיע וכתב בכתב יד צילמתי) ועשיתי לי קובץ אחד של חיזוקים ומילים טובות ופרגונים. קובץ של שמחה ואהבה וחברות והודיה, ואני עכשיו נשמעת כמו מנחה סדנאות העצמה או אם להחמיא לעצמי קייטי ביירון בכבודה ובעצמה. וככה במהלך השנה כשעצוב לי רע ומר אני קוראת לי ברכות ואמירות ושוב דומעת ומתעודדת וחוזרת חזרה לחיים פחות עצובה רעה ומרה.  

סתומה כמו נעל

תמיד ניהלתי יחסים של אהבה ושנאה עם נעלים:
& אין לי הרבה ויש לי לא מעט.
& אוהבת עקבים גבוהים מאד אבל לאן כבר אנעל אותם?
& מצד אחד נעלים דורשות אחסון ספציפי ומדויק ותחזוקה ומצד שני אין לי מקום ובא לי רק לזרוק הכל באיזו מגירה אחת על השניה. שהבוץ של האחת ידבק ללובן של השניה. שיתבוססו להן בריח הדוחה ויהרגו אחת את השניה לא אכפת לי.
& לפעמים אני קונה נעל והיא מגניבה וטובה ובמידה הנכונה ובבית אחרי שתי הליכות היא קטנה ולוחצת ורעה וסתם עלתה מלא ועכשיו לא עולה. איך גדלתי במידה בדרך בין הקניות לחניה?
& בסוף הכי אוהבת את הנעלי בית שלי שקניתי בחנות בייסיק הכי טובה שאני מכירה fatface (אם מתעלמים מהשם הנוראי היא באמת מושלמת). הן נוחות וכמו אופנוע הן דו שימושיות -בית ושטח. הכל עובד איתן.
& ולפעמים ממש לפעמים אני מרגישה טפשה כמו נעל. סתומה. נעל מרופטת וקרועה ומכוערת ועם צבע חאקי מזעזע של קקי, מסריחה ועם חורים.

סתומה כמו נעל. נעל בית. אם כבר סתומה אז שיהיה נוח

וכך בעיצומו של משבר כשהן בכל מקום ואנחנו לא מדברות, הלכנו לייעוץ והוחלט לתת להן מקום, שבו פשוט הן "יוכלו להיות" וירגישו בבית. כי כשיש סדר בעיניים אז גם הראש מסתדר בהתאמה.

והכניסה גם ככה עמוסה ובחדרים אין מקום, אז הזמנתי את איש הגבס שלי מרוון שבנה נישה רואה ואינה נראית במרפסת, ולתוכה יצקתי בנגרות בוטיק מופלאה, של נגריית משמר העמק האחת והיחידה, ארון נעלים עם מקום ללא פחות מ-1500 זוגות בודדים, ולצידו ספסל עם מגירות לעוד דברים שלא צריך - אבל מאחסנים.

אני מרוצה, הן מרוצות, בני הבית מתרגלים לאיטם למצב הקיים. ויש גם איומים "שמי שלא ישים את הנעלים בארון, אני מעיפה לו אותם לפח הירוק הגדול ולא קונה חדשות. שיהיה ברור פה. אני לא משרתת וזו הכניסה לבית והיא צריכה להראות נורמלי. מה אם יבואו אורחים". והאורחים? הם מצידם לא באים.

הנישה הארון בכניסה ומאחור לא רואים אבל אני מתכופפת להרים עוד איזו אחת קטנה  

טיפ לסידור הבית

לא רק נעלים זרוקות מעצבנות אותי, אלא גם כביסה בערימות, כלים בכיור, תיקים ליד הדלת, רצפה רטובה במקלחת, מגבות בחדרים, מיטות לא מסודרות ובלאגן. כשהבית בבלאגן אני עצבנית, קורבנית, לא נעימה, ממלמלת לעצמי "רק אני. הכל אני בבית הזה. למה שתרימו? למה שמישהו יראה שהפח מלא?" ואחרי המלמול אני גם צועקת והם בורחים ומסתגרים בחדרים ומהפחד לא יוצאים.

ורק חזרתי מהעבודה ואני עייפה והעוזרים הקטנים מפוחדים במחילות ובעיקר אני לא יודעת מאיפה להתחיל ואיך לאפס את הבית שאוכל בו לחיות בשלווה יחסית.

אמא משוגעת. לא צפויה. פעם מחייכת, פעם כועסת, פעם חמוצה ולפעמים שואגת כמו לביאה 

אז מה שעובד בשבילי הוא להתחיל עם הכיורים. מטבח תחילה מעמיסה את המדיח ומפעילה והנה הוא עובד בשבילי החמוד ואני כבר לא לבד במערכה זה שנינו מול כל העולם. את הכיור מנקה עם אקונומיקה וכבר יש ריח של שינוי ותקווה. עוברת למקלחות, סוגרת משחות שיניים חצי מלאות, את המברשות לכוס עם המים בתחתית ועל הדרך עם המברשת של הקקי מנקה את האסלה. כבר מרגישה יותר רגועה. שמה מכונת כביסה והנה אנחנו כבר שלושה שעובדים ביחד למען המטרה.

דופקת למתבגרים על הדלתות, מתנצלת שצעקתי עליהם "אבל אי אפשר ככה להשאיר את הבית ושלא יהיה לכם אכפת. בואו לסלון נשב קצת נדבר. אני אכין לנו פופקורן. בעצם אני אכנס הביתה שוב כאילו כל זה לא קרה ואתפעל מזה שסידרתם כל כך יפה כי ידעתם שאני אבוא עייפה מהעבודה".