יום בהפתעה

אני שונאת הפתעות. רוצה להיות בשליטה 24/7 גם תוך כדי שינה. יודעת שכאשר ההפתעות יגיעו אתמודד איתן לטוב ולרע, אבל בגדול מעדיפה לתכנן ולהיות בשליטה- ספונטנית- מדודה. רק כשאני לא עייפה ורק כשאני מחליטה. 

כך יצא שישבתי לדרינק קטן עם שתי חברות טובות שלי "זאתי וזאתי" והן קצת קיטרו שאני כל היום יוצאת ומבלה ורק אותן לא לקחתי אף פעם לבילוי. שזה בכלל לא נכון אני מוצאת את עצמי כמעט כל ערב בשעה שמונה במיטה עם משקפיים וספר ובין משפט למשפט מורחת קרם רגליים מזין ולא שמנוני ושמה גרב נקייה מעל שייספג ובשתיים בלילה מתה מחום ומורידה את הגרביים בעצבים. בקיצור הן גם עיצבנו. כשסיימו לצקצק, קמתי דפקתי על השולחן והכרזתי "רוצות יום בילוי? אין בעיה. סבבה. סוגרים עכשיו תאריך. וזהו. אין הברזות. אין דמורקטיה. אין התייעצות. 'אנחנו מחליטה הכל' כמו דיקטטורית קטנה ולא נחמדה ואתן מקבלות יום בהפתעה".

גם קור המים היה בהפתעה. עין טמיר - גן עדן עלי אדמות 

זריחה חובה 

נבהלו מגובה הלהבה וההכרזה, הרכינו ראשן בהסכמה והוסיפו "קדימה מוכנות לאן שתקחי אנחנו באות, את מכירה אותנו דקה או שתיים וגם את כל המגבלות". – "מכירה מכירה יודעת שללא גלוטן ללא סוכר, יודעת שזאתי חייבת לאכול לפני השעה 12 אחרת היא הופכת לדלעת,  יודעת שלקפוץ ממטוסים זה אולי קצת לא מתאים ועדיף פחות להתנייד על גלגלים כי לזאתי יש בחילה בסיבובים. מכירה ומבינה ואל דאגה אבנה לנו יום שייתן אנרגיה לכל השנה". 

המומה מהעוצמות, מהבטחון עצמי המופרז של מינימום סטלין ומופתעת מזה שהן ככה סומכות עליי - יצאתי למשימה לתכנן לנו יום שיהיה לא פחות ממושלם, שיהיה שווה את החופש שלקחנו, שיהיה מלא אך מרווח, מעניין אך לא חופר, טעים אך ללא גלוטן, מתוזמן אך עם PLAN B, חברי אך מתחשב, נעים ומפנק. 

החלטתי שהיום הזה יהיה מורכב מזריחת השמש (חובה), טיול טבע (חובה), קולטורה יעני אמנות (חובה), קופי ברייק (לא חובה כי הרי לא באנו להנות ואין זמן לעצירות),  קניות (לא חובה. רוצות קניות סעו עם חברות אחרות), קולינריה (חובה) וסדנת יצירה לימודית (חובה ללמוד משהו חדש).

 יום כזה עם כמה תחנות, עם התחלה בשעה לא הגיונית אמצע מהמם וסוף מרגש. יום כזה שהם יוצאות מהבית ואין להן מושג אם הן יטוסו לסוף שבוע בסיישל, יטפסו את שביל הנחש, יעשו קניות בשוק רמלה-לוד,  יצללו עם דולפינים, יצילו כרישים וצבי ים, יעשו פיקניק עם קהילת היהודים העבריים בדימונה, יצלמו אותן לספורט אילוסטרייט או ינהגו ב-RZR בתוך נחל מלא מים ובוץ.

זריחה יפה אל מול מבצר מונפורט. פארק גורן. הקסם מתחיל... 

המושיעה

שברתי את הראש. ישבתי ימים ולילות וחשבתי עד שכאב לי מעל הגבות. רציתי מקומות מפתיעים, רציתי גם להיות מופתעת בעצמי ולהגיע למקומות שאני לא מכירה, רציתי לא לבזבז מלא זמן על נסיעה ופקקים, רציתי חבל ארץ קרוב אך רחוק ובעיקר מרתק ויפה וירוק וצבעוני ורוחני וטעים. רציתי מהיום הזה כל כך הרבה דברים שהוא בעצמו לא האמין שהוא כזה ויכול ורוצה.

התייאשתי אני לא מוצאת כלום, לא מצליחה. ומתוך הייאוש והיבבות בבית עלתה גם הישועה. האיש שלי שהוא הכי ענייני בעולם ואיש של תהליכים והעצמה אמר לי "לא מבין מה הבעיה שלך? תפסיקי לעשות דרמה מכל דבר. בואי נראה איפה יש את הזריחות היפות בארץ ומשם תקבעי את הג"ג שלך (הוא מאד צה"לי האיש הזה). מה עם פארק גורן ומנזר המונפורט נראה מהמם ב-YNET? גם וואלה ואלוביץ ממליצים. לכי על זה גם קרוב וגם יפה. משם תמשיכי". 

עצי דולב מושלמים והרים ומים ושמים וצלול ועדין ואין אף אחד

 המשכתי לנדנד לו ולהיות בלתי נסבלת, עד שבמקרה נתקלתי בפוסט של עינת הרשקו שמסתבר שהיא מלכת הגליל המערבי והבלוג שלה "אלטר-נע-טיבה" מפוצץ בהמלצות (כדאי להגיד "מלא" ולא "מפוצץ"). כתבתי לה הודעה היא חזרה אליי תוך דקה, מחלתי על כבודי והודתי בפניה ובעיקר בפני עצמי שאני לא יודעת הכל ולא מכירה בגליל הזה כלום וביקשתי עזרה. נדיר שאני מבקשת עזרה. היא הבינה מיד מה אני רוצה ותקתקה לי מסלול ודיברה עם כל המקומות ובדקה מחירים וזמנים ושלחה הכל ארוז בקובץ וורד מפנק. 

נרגעתי. יש לי תוכנית.

דאגתי לנו להכל אפילו לכריות טוסיק סטייל קיסריה ותה צמחים 

טקס טיהור אינדיאני 

ולשתי אלו שלחתי לו"ז מסתורי אך עמום עם רשימת ציוד שיש להביא והוספתי באלו המילים: "עכשיו ברצינות,  אם קשה לכן עם הפתעות ואתן רוצות לדעת את הלו"ז במדויק ואת המסלול ומי החתיך שמעביר את סדנת היצירה ושאני יותר מדי שתלטנית, אז יותר מאשמח לשתף ולפרט יותר. סתם חשבתי שיש משהו אחר במימד המסתורין, חוסר הידיעה ואי השליטה. ממש מקווה שיהיה יום נחמד וכייפי ומצחיק ולא יותר מדי חם ושהתוכנית שבניתי תהיה מוצלחת וטובה לכולן ותצליחו להתנתק ליום אחד מחיי היום-יום ולצעוק "עכשיו אני" ו"מגיע לי" ו"אמא בחופש היום".... וגם אם לא ניסיתי".

במטבח של תרצה בכליל 

ביום עצמו הקמתי אותן מהמיטות ויצאנו בשעה ארבע לפנות בוקר אל עבר הלא נודע.  כמה כיף ומשחרר זה לא להיות בשליטה כל הזמן. כמה נעים זה לבקר במקומות מופלאים, לחוות חווית שלעולם לא היית חווה, לצחוק עד שתצא לי סודה מהאף וגם קצת פיפי בתחתונים. לגמרי התמסרתי לאלמנט ההפתעה ולתוכנית של גב' הרשקו וגם התרגשתי מהחוויה שלהן וגיליתי שבעצם השד לא כל כך נורא.

טקס טיהור שמאני עם מרווה לפני התחלת סדנת תכשיטי מקרמה בכליל 

יום בהפתעה

חשבתי על זה שבא לי לעשות לאנשים "יום בהפתעה". לשבת לשוחח איתם, לעשות מחקר, לברר מה הם אוהבים, כמה מוכנים להשקיע, מה הם מעולם לא יעשו, מה חלמו לעשות ולא העזו, מה אוהבים לאכול ואז לקחת את כל המרכיבים ולהרכיב להם יום בהפתעה ממש כמו העוגה של "אבא עושה בושות" שנראתה כמו צמיג ובתוכו היו אין סוף שושנים ממרציפן וקצפת וקרם וקישוטים וחיים. להגיד להם יום ושעה ומה להביא וזהו ולתת לקסם לקרות לנצנץ ולהאיר.

כמו שבמסעדה אני אומרת למלצרית "תפתיעי אותי! אני אוהבת הכל רק לא כוזברה" (נגיד. כי דווקא כוזברה אני אוהבת ומלא דברים אחרים לא אוכלת) והיא המתוקה הזאת תרגיש אחריות והכי תרצה שיהיה לי טעים ותרגיש שותפה ותבוא לשף ותגיד לו תכין בבקשה ללקוחה החמודה הזאת את מנת הדגל שלנו רק בלי כוזברה. ככה בא לי.   

בסוף היום זאתי הראשונה וזאתי השניה הכריזו שפעם הבאה הן עושות לי יום בהפתעה. "עד כאן" אמרתי, "אני שונאת הפתעות וחייבת תמיד להיות בשליטה".

בגלריה לתחריט בקיבוץ כברי