טופז

מחכה כבר שנתיים וחודשיים ו-6 ימים, לפגוש את הקבלן שעשה לנו את עבודות האלומיניום בבית.
מדמיינת את המפגש בנינו:
- "היי בוקר טוב מה שלומך? רק רציתי להגיד לך שמעולם לא ראיתי עבודה כזאת גרועה (ת'אמת ראיתי אבל זה תמיד טוב קצת להגזים) - התריסים חורקים, הארגזים הנסתרים מאד גלויים ומכוערים, הרשתות מלוכלכות מאבק (ואין לי כח לנקות) והכי נורא החלונות כבדים וכל פעם שאני רוצה לצאת למרפסת אני צריכה לקרוא לבן שלי שהוא גבוה וחזק שיינסה לפתוח את הדלת כי אני לא מצליחה. והוא מצליח כי אני כבר עייפתי אותה."
- "וואו כמה טענות יש לך גברת? את ככה תמיד?"
- "לא אני בדרך כלל מרוצה".
- "בטוח יש לך משהו אחד טוב להגיד. תנסי. תתאמצי. מאמין בך שתצליחי."
- "נכון צודק. לא יפה שלא התחלתי מהחיובי וישר תקפתי. יש לי - בגלל שהחלונות כבדים, כמו פיל יאור אחרי ששתה מלא מים מהנחל, האם אטומים מאד ולא שומעים את מה שקורה בבית, רק אם אנחנו זוכרים להגיף (מילה יפה) את כולם."

וכך השיחה ממשיכה להתנהל לה בדימיון ואני דורשת פיצויים על שעות של פיזיותרפיה לשרירי כף ידי העדינים שלי ומדברת שעות לעצמי ועונה לעצמי ומתלוננת וחופרת ואז אני נזכרת בסוף השיחה,  אחרי שכבר אני צרודה מצעקות והדופק על 200, שיש גם יתרון קטן אך גדול של האלומיניום בבית שלנו -  שלא שומעים את הצעקות שלנו בבוקר ומודה לקבלן הנהדר בליבי ולצוות מתקינים המשובח שלו על עבודה לא פחות מגאונית.

תיק ברווחה מס' 547923

כי אם השכנים היו שומעים את הצעקות שלנו בבוקר אז לא היתה להם בכלל התלבטות והם היו פותחים תיק ברווחה. תיק מס' 547923 יקראו לו. אני יודעת שלא יפה לצחוק על זה ויש אנשים שהעובדת הסוציאלית אצלהם בספיד דייל אבל אני מרגישה שהבוקר גדול עליי, שאני רוצה להעלם ושיעלם לי חוש השמיעה לתמיד. שאני לא יכולה יותר להגיע לעבודה טרוקה ועם פרצוף של "בוקר לא טוב אל תדברו איתי עד הקפה השני. בעצם אל תתקרבו עד ארוחת הצהריים אני צריכה להרגע עברה עליי משאית".

לא יכולה לראות קופסאות אוכל יותר 

אני עייפה ומותשת מלהעיר ילדים משנת 2005 עד היום כל בוקר ולהיות מכילה ונחמדה ויעילה, ולהכין עוד סנדוויץ, ולעשות עוד קוקו, ולמצוא במייבש עוד טייץ',  ולהיות שמחה ואופטימית, כשכל מה שהם רוצים זה לישון שאעזוב אותם בשקט ובעצם זה גם מה שאני רוצה שימשיכו לישון ושיהיה להם טוב ושיהיו מאושרים.

לא מאשימה אותם... בוקר זה לחזקים. בוקר זה לאנשים ללא קשיים. בוקר זה מאתגר ובטח לעבור מהמיטה החמה והמפנקת לאוטובוס הקר ואז לכיתה עם מלא פרצופים ורעש ועוד עם מסיכות זה לא קל. ובטח להתלבש ולנעול ולהפרד מהפיגמה המפנקת זה לא קל. ולאכול ולשתות ולצחצח שיניים תוך כדי קריאות עידוד וזירוז זה גם לא קל וגם מעייף. ברור שזו לא היתה כוונת המשורר בשיר "בוקר טוב" והם רק רוצה לחזור למיטה או למרר את חיינו בהתאמה.

טופז את האור 

אז כדי לעבור את הבקרים כמו שצריך גייסתי (המצאתי) את טופז (שם בדוי). כי כמו בתחפושות של פורים כשאני לא אני אז הרבה יותר קל. טופז מגיעה אלינו כל בוקר (כשאני לא מתעצלת) בשעה 06:30 בדיוק. היא לוקחת שתי רכבות מהבית שלה בבית שאן עד לתחנה בכפר יהושע ואז אוטובוס אלינו לקיבוץ. יש לה עשרה אחים שלכולם קשה בבוקר והיא לכולם עוזרת בבוקר (חוץ מהימים שהיא באה אלינו).

מגיעה לפני עלות השחר. אין עלייך טופז! 

יש לטופז קול מוזר כמעט כמו שלי אבל נשמע יותר כמו דמות מדובבת של סרטי דיסני. ויש לה שיטות משלה להעיר ולגייס את הילדים (יותר את הקטנה) למשימות הבוקר והיא מעוררת השראה, אני כל כך מרוצה מהליהוק - תוך חמש דקות הילדה אחרי שיניים, התלבשות כולל גרביים ונעלים, סירוק ויושבת על האי לארוחת בוקר.

לפעמים הם אומרים לטופז: "די אמא" והיא עונה להם: "אני לא אמא שלך התבלבלת, רוצה שאקרא לה?" או שטופז אומרת לה "הכלבה שלך ממש נבחה עליי בבוקר כשנכנסתי. איך אמרת שקוראים לה?" והילדה לא מתבלבלת ואומרת "אמרתי לך אתמול לא יכול ששכחת. קוראים לה באנה".

"באנה אמא כועסת את לא נובחת על טופז"

הקטנה יודעת בת כמה טופז ומה היא עשתה בצבא, מכירה את השמות של כל האחים של טופז בעל-פה, היא אוהבת שהיא באה ומחכה לה. כשאני מעירה אותה ובלחץ של זמן וטופז לא באה היא שואלת עליה. לפעמים אין לי כח לאף אחד בטח לא לעשות קולות של ילדה בת 19 שקוראים לה טופז וזהו אבוד לי אני נכנסת לסחרור של צעקות ונזיפות שהיה עדיף לי להביא את טופז מהתחנת רכבת בכפר יהושע ולגמור עניין.

טופז אני רוצה להודות לך על בקרים שפויים יותר, על זה שאת תמיד איתי מוקדם בבוקר בכל שעה שאקרא לך את מתייצבת. את האור שלי, את גלגל ההצלה, את כל מה שהייתי רוצה להיות.
תודה לך!!