חזרה בזמן

ילד שלי היום בן 15. חמסה עליו!

זה נשמע לי הגיוני אבל במחשבה שניה, זה ממש לא הגיוני. איך בן 15? איך? עליו אני מאמינה כי התנהגותו ובגרותו תואמות גיל. עליי קצת פחות הרי כרונולגית הרגע סיימתי תיכון ומנטלית אף גננת לא היתה מעלה אותי לכיתה א' בטענה שאני עדיין לא מוכנה למרות שעשית "מוכנות" (במילעל).

אז היום אחרי שעלינו שנינו לראות את הזריחה בבוקר, שמנו שירים מרגשים, הזלנו דמעה, שתינו תה ואכלנו קלמנטינה המשכתי את הפדיחות ורגעי המבוכה וסיפרתי לו את סיפור הלידה שלו והוא כיאה לבן 15 הנהן ורק חיכה שאסיים ואעזוב אותו באמא שלו. עזבתי.

עבודה של הילד מגיל 5. דיקט פלסטלינה שקף וציפורים עצבניות

סטורי של אמת

בכלל החודשים של אחרי הלידה שלו מלווים אותי כבר כמה זמן מאז שאחותי הקטנה תום ילדה והחזירה אותי מיליון שנה אחורה לתחושות ולמורכבויות ולבדידות. היא מדברת בסטורי שלה באינסטגרם בפתיחות, בכנות ובכשרון כתיבה נדיר על הכאבים, התלות הזאת, על השינוי הזה בחיים ועל הקשיים. היא מצחיקה, סופר אמא, אמיתית, חשופה ופגיעה ומוציאה את כל הכביסה הלא מקופלת למרפסת.

סיפור הלידה שלה כמעט זהה לשלי. קריעה מטורפת, כאבי תופת והחלמה ארוכה תוך כדי טיפול בתינוק בן יומו, שכל מה שהוא רוצה בחיים זה לחזור לרחם, לצליל הנעים בעולם של דפיקות הלב של אמא שלו. ואם אי אפשר להכנס שוב לרחם כי מנהרות הכרמל נפגעו, אז כל ייעודו בחיים הוא להיות צמוד לאישה שאיתו 24/7 מהצד השני של הלב ולהקשיב ולהרגע ולהתמכר לקצב הכל כך מוכר.

זו אחותי ואני גאה בה כל כך. גם פרזנטורית של רנואר ליום האישה 2021

רצונות לחוד ומציאות לחוד

רצונות לחוד ומציאות לחוד. כל מה שאני רציתי אז בחיים זה לכאוב, שיטפלו בי ובו זמנית יעזבו אותי, שיבינו שיש לי סף סבל נמוך מים המלח. רק רציתי שיקבלו את העובדה שאין שום סיכוי שאני כשירה לטפל ברך הנולד וגם לא באחותו בת השנה וחצי. רק רציתי שיבוא מישהו וידאג להכל מסביב לבישולים, לניקיונות, לכביסות וגם יניק, יחתל, יקום בלילה ויישב על השטיח ויתרגל עם הגדולה את כל הקולות של החיות. רק רציתי שמישהו יטפל בי וייקח ממני את כל הכאבים ואם אי אפשר אז רק שייתן לי לרחם על עצמי (אני עושה את זה כל כך טוב), ייתן להתכסות בשמיכה עד מעל הראש ולחכות שיעבור.

עוד ציור של הילד מגיל 6 כשהבין שרצונות לחוד ומציאות לחוד

ורצונות לחוד ומציאות לחוד. אי אפשר היה להתעלם מהגור הקטן הוא היה (ונשאר) אחד המתוקים שנראו בנקודה, בעמק יזרעאל, בצפון הארץ ובמזרח התיכון כולו.
כמה מתוק ככה דביק. כמה דביק ככה מצאתי את עצמי לא זזה מכורסת ההנקה המפנקת, יושבת בזוית של 90 מעלות במשך שישה שבועות יום ולילה.
כמה כמהה לעזרה של שישה ימים בשבוע משמונה עד שמונה, ככה נשארתי בבית עם התאומים בהפרשים של שנה וחצי, עם עצמי ועם הרחמים. כמה שהיו אנשים מסביב שניסו לעזור ככה העמיקה תחושת הבדידות שהיתה פנימית ושלי ואף אחד לא היה יכול לקחת לי את הכאב והקושי. אני לא מאמינה שעשיתי את זה ואני כל כך גאה בעצמי שהגעתי עד הלום. חמסה עליי ועליו

רק רוצה להגיד

רק רוצה להגיד לו היום שאולי הייתי קצת אנוכית אבל הגעתו לעולם בכאב רק העצימה את נוכחותו ואת אהבתי אליו והקושי ותחושת הבדידות רק גרמו לי להבין כמה אני חזקה ויכולה. ואז מה אם היתה מלחמת לבנון ואז מה אם הדקות לא עברו לי ואז מה אם היו ימים שלא אכלתי/ ישנתי/ התקלחתי ואז מה אם היה קשה זה היה שווה את זה ובגדול.

אם אני מלכה אז הוא נסיך או ההפך 

ורק רוצה להגיד לאחותי שאני מבינה אותה, שיש מקום לכאב ולקושי. שהיא לא צריכה להתנצל ולהסביר ולהביא מסמכים רפואיים שמוכיחים שכואב לה. שזה בסדר שקשה. שיש ימים כאלה. שהשיתוף שלה הוא הצלה עבור כל כך הרבה נשים אחרות שחוות את אותן תחושות אבל לא יכולות להביע אותן במילים.
שתבחר איפה היא רוצה להשקיע אנרגיה ואי אפשר בהכל. שתחבק ותאהב ותחלום ותזכור שאני שם עבורה בכל יום ובכל שעה (שעה הגעה מקריאה). ושהיא חזקה ומדהימה ויפה ואני אוהבת אותה. 

מזל טוב גוג שלי. בן 15! מי היה מאמין.
שמור על עצמך ילד.