באת לי פתאום

החוק היבש אומר שככל שאהיה יותר אפקטיבית ויעילה ומשימתית, ככה יתווספו לי עוד משימות ומחויבויות. ככה זה.

יוצאת מהרופא ואז יש לקחת תרופות ועוד הפניות ולקבוע עוד תורים. נכנסת לדואר מודדת את הבגדים, שוב הזמנתי מידה קטנה מדי ואז צריך להתעסק בהחזרה, הולכת לפיזיותרפיסטית ואז צריכה לזכור לעשות תרגילים שנתנה לי. רושמת את הילדה לחוג ועכשיו צריך גם להסיע. מזמינה אורחים ואז נוסעת לקנות כיבודים שווים. חורף קונה מגפיים. קיץ – בגדי ים. נוסעת לפגישת עיצוב עם לקוחות ואז בכלל יש מיליון ואחת משימות ומיילים וחיפושים. רשימות על גבי רשימות של משימות על גבי משימות. איףףףף.

ואני שונאת סידורים, וקניות, ונסיעות, ולעמוד בתורים, ולחפש חניה, ולשים פנגו, ולעטות מסיכה ולהתרחק מאנשים כי הם מדבקים, ולעלות במעליות עם כפתורים דביקים, ולהתעצבן על נהגים כי הם לא יודעים לקרוא תמרורים. שונאת.

הדמעות זלגו מעצמן

אתמול בדרך לאנשהו, לעפולה-עיר-האורות או ליקנעם-פריז-של-המזרח-התיכון, האזנתי (מילה יפה מהמילה אוזן) לרדיו לשיר של  קרן פלס ורוני אלטר "באת לי פתאום" ובגלל שהייתי לבדי באוטו בלי הג'אמה הצלחתי להתרכז, שזה אירוע נדיר שלא קורה הרבה, ולהקשיב למילים.

הקשבתי ופתאום הדמעות זלגו מעצמן (כמו דני של נורית שאכלה את התפוח והלכה לה לשחק עם ילד אחר). זלגו להן כי חשבתי על החברות שלי שאספתי ב-32 שנות קיומי על פני האדמה ואיך כל אחת מהן "באה לי פתאום" ונשארה וגם אם היא הלכה היא נשארה.

קפה באמצע של הסידורים ביקנעם עיר האורות

באה אליי פתאום 

לא קראתי לה. לא הזמנתי לקפה. לא ביקשתי שתבוא או תעזור. לא סימסתי לה. היא פשוט הופיעה, נדבקה אליי, גירדה אותי מהרצפה, הרימה, ניקתה את האבק וזרקה עליי פונצ'ו מצמר חם, צבעוני ומנחם ובקיץ כפכפים, אבטיח ובולגרית.  

היתה לנו בטח איזו חוויה משותפת, אתגר משמעותי, היתה איתי בצבא או שלחמנו למען מטרה מטופשת ותמימה. אולי היינו בטיול הגדול או פשוט הלכנו זו לצד זו. היינו שכנות או שזו אמא של חברה של הילדה מהכיתה. עבדנו באותו מקום עבודה או פשוט למדנו ביחד באיזה קורס כי גם היא כמוני "זונת קורסים" ונרשמת לכל סדנא שמוצאת בסביבה.

לפעמים היא חברה של חברה של חברה או שישבנו פעם על אותו ספסל בכיתה (בתקופה שלי היו כסאות אבל אומרים ספסל זו שפה גבוהה) לפעמים היא בכלל מורה שלי, או מטפלת שטיפלה לי בילדים.

וזה מה שמטפלות עושות לי לילדים

ושוב הקול המלטף של רוני אלטר סימן לי שהגיע הזמן לתרום מים מגופי ליקום דרך העיניים, וחשבתי על זה שכבר כל כך הרבה פעמים כמעט ושקעתי והייתי בשעת בין הערביים של חיי, על סף תהום וכבר ויתרתי על החלום ואת באת ואמרת לי בואי ולקחת אותי יד ביד מהשקיעה לעבר הזריחה והראת לי את האור ואת הדרך.

זהו שיר על אהבה שעושה לי דיגי-דיגי נעים בכל הגוף וחשבתי עד כמה אני ברת מזל (חמסה עליי) שיש לי כאלה חברות טובות. וגם אחיות, גיסות ובנות דודות -- שיודעות לייעץ, ללמד, לחבק, להגיד את המילה הנכונה, לנזוף בי, לעודד, לפרגן, לצחוק יחד עד שיוצאת לנו קולה דיאט מהאף, לשיר ולזייף איתי, לדמיין, לטייל, ללכת להופעות, לעשות שטויות, לשבת לקפה, לשתף ובעיקר להיות.

בעיקר להיות 

באמת שיר מענג ממש על הכח של חברות אמת ועל המשמעות שלה בחיים שלי. שיר שהזכיר לי כמה טוב לי שיש לי אתכן, לאורך כל הדרך, כי בשבילי אתן בית.

ובסוף הדואט חשבתי על זה שאולי גם אני "באתי לכן פתאום" גם אם לא הזמנתן לקפה ומאפה (קמצניות) גם כשלא קראתן לי. סתם ככה באתי כשהיה מעונן וחשוך והתריסים היו מוגפים ושמתי מים לקפה וגירדתי אתכן מהרצפה, ניקיתי את האבק מהבגדים וזרקתי עליכן פונצ'ו ואבטיח וחיבקתי ופשוט הייתי שם ולא סתמתי את הפה.

וזה הביצוע המרגש חוצה גבולות של השיר "באת לי פתאום" עם מלא נשים מוסיקאיות סופר מוכשרות מרחבי העולם: 

חבל על המסקרה ששמתי בבוקר