בארץ המנזרים

בכל הפרסומות, אבל בכולן, משתמשים עכשיו במילים "התגעגענו", "התגעגעתם" בכל ההטיות של השורש גע גע גע.
התגעגעתם להופעות? גם אנחנו, אז חזרנו להופיע בקיסריה בקור של 7 מעלות מול אנשים עם חרמונית ומסכות.
התגעגעתם לטיסות לחו"ל? גם אנחנו, אז נפתחו ארובות השמיים ותוך שניה אנחנו מביאים אתכם לחוף הים בטשקנט ודוחפים לכם ליד קוקטייל אננס בתוך אגוז קוקוס עם קשית.
התגעגעתם לבתי מלון ולאגדו-דו-דו בבריכה? גם אנחנו, אז יש גם בופה לארוחת בוקר ואנחנו בכלל אי ירוק.
התגעגעתם לקניות בקניון? גם אנחנו, אז פתחנו את כל הקניונים והחנויות ויש מלא מבצעים ומלאי של סחורות ואין תו סגול רק תבואו לקנות.
וככה חוויה שהיתה פעם כל כך בשגרה ועל אוטומט, משווקת עכשיו בפרסומות כחוויה אחרת, חדשה עם סקס-אפיל מטורף וערגה קסומה ואנחנו לגמרי קונים את זה. תרתי משמע. 

ואני בצניעותי הרבה והבלתי מתחשבת התגעגעתי לטיולים בארץ.
לא לחו"ל, לא לארוז מזוודה לשבוע, לא לשדות תעופה, לא לקניות, לא לישון בצימרים, לא למסיבות, לא להופעות, אלא רק געגוע קטן לטיול ולהליכה ברגל בטבע ועדיף עם אנשים ועם מדריך שיודע.

אנשים מטיילים. חשיפה גבוהה High Key. צילום: עמית אלוני הגאון. אני גם צילמתי יצא יותר יפה אבל עדיין לא הורדתי 

בדרך הצילום שלנו 

כך בהחלטה של הרגע נרשמתי לטיול צלמים לארץ המנזרים עם "בדרך הצילום שלנו – קהילת צלמים מטיילת" עם לימור צדוק ועמית אלוני. מה לי ולצילום? לא נגעתי במצלמה כבר שנה... וגם לפני זה, לא ממש היינו חברות. היא התנכלה לי והיתה מגעילה ועשתה מה שבא לה. הרי לקחתי קורס מזמן ושכחתי את כל התורה ולא זוכרת אם צמצם סגור זה לתאורה בהירה או חשוכה? ואיפה הכרטיס זכרון ושיט צריך להטעין את הבטריה ואין לי מתאם לשקע של ישראל למדינה זרה.

נרשמתי מזמן והנה ביום שלישי האחרון הגיע הרגע והגיעה השעה, ארבע בבוקר, ואני מקיצה ונוסעת עד מישור אדומים, ולוקחת איתי חברה זורמת, שכייף איתה מגניבה ומצחיקה, תיק עם מלא פירות חתוכים יפה ועגבניה ומצלמה מקצועית מאובקת ומסכנה שלא ראתה אור יום כבר שנה.

זה מה שאני אוהבת לעשות לטייל עם או בלי מצלמה, העיקר שיש לי מכנסי טיולים מחטבות ונעלי סקרפה ישנות. 

בתחנת הדלק של המישור דקה לפני הירידה לים המלח, בין המוני פועלים וריח של קפה של בוקר מבין הדוכנים, מצאתי קבוצה מקסימה של צלמים חובבים, כך הם קוראים לעצמם, אבל כל אחד יותר מקצועי מהשניה ברמה גבוהה עד מעצבנת ומעוררת קנאה. והמדריכים והמארגנים, לימור ועמית, נחמדים וסבלנים ומאורגנים  - היא על ההדרכה הגאוגרפית והטיולית והוא על ההדרכה הצילומית מקצועית. היא על הרכות והחיוך והוא על הלוגיסטיקה והנהיגה. היא על המפות והטופוגרפיה והוא על הצמצם והחשיפה. היא על הקשר עם המקומיים הוא על האוכל והפריסה.

החיים בסלואו מושן 

ובתיאום מושלם כמו לפני מבצע מרחנו קרם הגנה וצללנו לארץ המנזרים במדבר יהודה.
התחלנו בכפר בדואי, שזה בעצם לא כפר אלא מאהל, בעצם לא מאהל אלא אוסף של פחונים בלי מים וחשמל. עם התאורה המיוחדת של הזריחה כל ילד וכל כבשה נראו כמו מלך ונסיכה בהתאמה. מקום שהזמן עצר בו מלכת, קפא. ואצל הבדואים כמו אצל הבדואים הילדים יחפים, התה מתוק, הקפה מר, הכלבים נובחים והשירותים בול פגיעה. והריח באוויר נקי, ירוק, של קרירות של בוקר עם עשן מדורה ופיתות דקות טריות מחכות לזעתר וגבינה.

והצלמים המקצועיים, המתהדרים בנוצות של חובבנים, עפים על זה. עומדים בשורה כדי לא להסתיר ובכל תנועה הם מוצאים את הפריים המדויק והנכון, בכל זויות הם מציירים ציור, בכל פורטרט הם מספרים סיפור, בכל סילוואט הם לא רואים רק צל אלא גם את האור. האפשרות "להיות" ולא רק "לעבור דרך" איפשרה לי בפעם הראשונה לעצור ולהתבונן, לעשות זום אין על חיים של מישהו אחר ולהכנס לאיזו איטיות מרגיעה של הפרטים הקטנים.

עוד צילום מצוין של עמית של ילדה מתוקה עם הבעה קפואה שעשתה לנו פוזות מול המצלמה

והם התרגשו לכבודנו ולימור הכינה אותם לבואנו וכל השכונה שמחה וצהלה ורועי הצאן תיזמנו את היציאה לכיוון השמש כך שתהיה לנו נקודת התבוננות על הכבשים הכי טובה ונכונה. והילדים לא הלכו לבית ספר כי חול המועד וממש דיגמנו לנו חיים במדבר עם כלבים, עיזים וגדיים. ממש חגיגה, כמו חתונה עם צלמי סטילס, אבל בלי מגנטים ועמדת די ג'י מגניבה. התמונות שנשלחו אחר כך בקבוצה אפילו לפני עריכה, לא מביישים אף מגזין גאוגרפי או אופנה. נו בסדר אני מודה - אני מקנאה.לדוגמא

סילווט בזריחה. מעצבן כמה שהוא מוכשר העמית הזה. גם אני צילמתי ככה בדיוק רק עדיין לא פיתחתי את הפילם

איך אפשר לשתוק כל כך הרבה? 

משם המשכו לתצפית על מנזר סנט ג'ורג' בואדי קלט. אממה לא רק אנחנו באנו לתצפית בפסח, אלא כל עם ישראל ואשתו. מבאס לראות מנזר מהיציע בשורה השלישית. אז מה עשתה לימור? קסם. איך שהגענו כל הקבוצות בדיוק סיימו והלכו בבית שלהם ואנחנו התענגנו לנו על תצפית על המנזר הראשון בעולם הבנוי על צלע ההר. ממש מפה כל הנזירות התחילה בעולם. וכמו שלימור סידרה את ההליכה בין הטיפות של ההמון, כך עמית תיאם לנו את מזג האויר ובסוף מרץ במדבר היה בהחלט נעים ולא בלתי נסבל.

סנט ג'ורג' בואדי קלט עם עצי דקל, לוחות סולריים ושלושה נזירים

ועוד מנזר ועוד מסגד ועוד כנסיה ועוד מנזר ככה זה בארץ המנזרים. יש מנזרים. חלק הם אוצרות ארכיטקטוניים מהמהמהמהמים המאפשרים לצלמים משחקים של אור וצל ובחלק אפילו יש נזירים. ורק אני חושבת על כמה משעמם זה להיות נזיר ואיך אפשר בלי אנשים ובלי לדבר ובלי @#$. כי בארץ המנזרים במדבר יהודה לצד הירדן במקום בו חצו בני ישראל את הנהר להגיע לארץ המיוחלת, במקום בו יוחנן המטביל טבל את ישו לראשונה, סוף סוף הצלחתי להרגיש את המסתורין.

הצלחתי לדמיין את יהושע אומר שלום למשה "תשאר בירדן אחי, אני על זה! אני יודע שאתה דואג אבל אל תדאג אני אדאג לבני ישראל, לכולם. כן גם לנשים ולטף ולזקנים ולבקר ולצאן. תהנה לך מהשקט של הר נבו. תתבודד. היה לך מספיק על הראש עד עכשיו. אתקשר אלייך כשנגיע לארץ אחרי שאבין איך אני חוצה פה את הירדן. בעיה עם כל המצות האלו שלא ירטבו לנו... נדבר אחי. תודה משה נזכור אותך תמיד. שמור על עצמך". סימבולי משהו לחלוק את אותה פיסת אדמה אבנים ואבק יחד עם יהושע ובני ישראל דווקא בחג הפסח. לא תיכננתי את זה ויצא במקרה.

חזרתי הביתה שמחה אך מרוצה דרך כביש הבקעה, בלי פקקי תנועה, עם המון תמונות במצלמה, חיוך בנשמה ומצב רוח נפלא ועייפות כאילו לא ישנתי יממה.

הקבוצה שלי. אנשים סופר נחמדים וצלמים עוד יותר מקצועיים.

ופתחנו את הדלת של האוטו ועשינו מסיבה וריקודים כי ככה זה כשמרגישים יפים מאושרים