אסימונים

השבוע הבנתי את הסיבה לסכסוך הערבי-ישראלי-יהודי-פלסטינאי. השבוע ירד לי האסימון. אין לי מושג מה בדיוק גרם לאסימון הזה ליפול דווקא השבוע. אסימונים? אין כבר דבר כזה. ממזמן עברנו לטלכארד וגם הוא מצרך נדיר היום רק בדרום תל אביב ובבתי כלא. עדיין נשבעת ששמעתי את חתיכת המתכת העגולה נופלת בתוך הראש שלי ומפעילה את השיחה הטרנס אטלנטית אל התת מודע ופתאום הכל נהיה ברור, שקוף ומואר. 

השבוע זה קרה לא ברור למה. יכול להיות משהו באווירת אחרי מלחמה, ימי פוסט קורונה או צעדת הדגלים שגרם לי לחשוב על עצם קיומנו והרעיון הציוני. או אולי כי נסעתי עם הכיתה של הקטנה לטיול לירושלים להר הרצל. 

אולי דווקא השבוע התגלתה אליי התובנה כי התבגרתי בכמה ימים ואני הרבה יותר זקנה מאתמול והבנתי את המציאות השמחה, העצובה, הילדותית שאנחנו חיים בה והיא לא קשורה למשקפיים אותם אני מרכיבה. היא מציאות אובייקטיבית לגמרי, מתעתעת ואם עוד ועוד אנשים יבינו את הסיבה והתוצאה -- העולם יהיה מקום טוב יותר. בעצם לא כל העולם, עליו אין לי הרבה שליטה, אלא רק אנשי הביצה המקומית המזרח תיכונית הטובענית. 

מוזיאון הרצל. נכנסים אנשים רגילים ויוצאים מהביקור ציונים שרק רוצים להקים ולבנות מדינה

על האוטובוס לירושלים כשכולם מאחוריי צועקים ושרים "אל המעיין" עם עוד חמישה בתים שאני לא מכירה  – עצמתי גם את העיניים וחשבתי לי, שאם אני לוקחת את מפת הגלובוס השטוחה שעל הקיר ולא זו שעל הכדור המסתובב עם האור במנורת לילה של הבת שלי, ומסתכלת עליה טוב טוב, אני רואה שישראל היא במרכז העולם. היא חלק מאסיה, חלק מאירופה, חלק מאפריקה וכמובן חלק מהמזרח התיכון. ישראל היא במרכז של הצנטרום של הפיילה. עצמתי את העיניים וראיתי אנשים כמו בסרט "עשרת הדברות", לבושים בדים לבנים ארוכים שמלות גם לגברים. אנשים כמו ציפורים נודדות לבנות נודדים ממקום למקום. מארץ קרה ומושלגת למקום חמים ונעים, ממקום בו השמש קופחת ומשמידה כל חלקה טובה למקום קריר יותר ונעים, מקרקע לא מניבה לשדות שפע של תבואה ומטעים.  מבצורת קשה לגשמי ברכה, נהרות ואגמי מים מתוקים, מאדמה חרוכה רוויה במלחמות ודם לשלום רוגע ושכנות טובה. 

כאלה היו בני אדם, כמו ציפורים נודדות, עוברים מרע לטוב, מיבש לרטוב, מקר לחם ומרעב לשובע. וכמו הציפורים כך היו אבות אבותיי בכושר שיא, בטח היו להם שרירי תאומים חזקים ברגליים כי את כל הרכוש שלהם הם נשאו על גבם. אבות אבותיי אני הכי גאה שהם שלי. ייצר ההשרדות זיקק בהם משהו מאד ראשוני, לא מפונק וטהור ורק החזקים הצליחו להגיע למקום מבטחים.   

ואם אני חוזרת למרכז העולם לאזור שלנו, פה ממש פה היתה תנועת הנודדים הגדולה ביותר של אנשים וציפורים. ממש איפה שאני יושבת וכותבת עכשיו עברו מיליונים וברב המקרים הם ראו כי טוב ונשארו והשתקעו. הרי מזג האוויר פה חלומי בקיץ חם ובחורף קר וגשום, ויש גם ים וגם אגם וגם מדבר וגם שלג, והאדמה פה אחת הפוריות ויש אוכל ומעניין סך הכל –כולם רצו לבוא כי שמעו שמגניב ושורד פה. כל המי ומי ואנשי העולם הגדול עוברים באים חוזרים, משתקעים. אקשן במייטבו. לא משעמם לרגע. 

איך הייתי רוצה להכנס לתא טלפון אדום, להגיד כמה מילים של "דאג וטוני" שיהיה רעש של פיצוץ ואחזור בזמן 3000 שנים אחורה בדיוק למקום בו הבית שלי נמצא. מעניין מי ישב אז על הגבעה הצופה לעמק וחשב על העתיד ועל יופיה של הארץ. 

והפלשתינאים והערבים והיהודים והפלישתים והעמלקים עברו פה בתקופות שונות והשתקעו. לפעמים עזבו, גורשו, ברחו, נסו על נפשם ולפעמים חזרו לאותו בית קטן על ראש הגבעה וטיפחו את מטע הזיתים שלהם. הם עברו פה ואנחנו עברנו פה וכמו ילדים בגן התווכחנו לנו בקולי קולות "אני הייתי קודם", "זה שלי", "אתה עזבת", "הבית שלי". אמירות של "גן שולה" מקסימום כיתה א'2 בבית ספר רעות. 

ואני פוקחת את העיניים, כי האוטובוס נעצר ברמזור הראשון של ירושלים עם האוטובוס ואני רואה את הרכבת הקלה ויודעת שפעם זה היה הגבול בין העיר המזרחית למערבית. יודעת שהסכסכוך הוא הרבה יותר עמוק מויכוחים בגן שולה. שאין גננת שתפריד ותתווך, שאין אחד שלא סובל מהמצב וגם אם הבנתי את הסיבה לתוצאה אני לא יודעת מה לעשות עם המועקה הכבדה שאני מרגישה כל פעם שאני מתקרבת לרכבת הקלה. 

על האוטובוס מהורהרת חושבת עם המבט הזה של הסלפי הזועף 

יודעת שזה הרבה יותר מורכב ומסובך מתובנות תוך כדי בהייה במפת העולם, מפחדת למצוא את עצמי יום אחד בתפקיד פליטה עם שלושת ילדיי ובעלי שיחייה עם תמונות ביד שהצלחנו להציל ממעט האלבומים שלנו ודיסק און קי ביד השניה, בקבוק מים אחד לכולנו וקצת פריכיות אורז לדרך. מפחדת לרוץ למרינה ולחפש סירה שתסכים לקחת אותנו מהתופת ובדרך לדרוך על עוד אנשים כמוני שרק רוצים להנצל. לא רוצה לפשפש בפחים לחפש אוכל, להתחנן על חיי ולהזכר בערגה בחיים הנוחים שהיו לנו פעם לפני שהכל התחיל. 

השלב הבא בהבנה שלי צריך להיות קצת יותר מעשי. אוקיי הבנתי למה השנאה והכעס ועכשיו מה אני עושה עם עצמי? ממשיכה להנות? לאכול פחמימות כאילו אין מחר ולהגיד אם כבר האירנים על הגדרות לפחות אכלתי קינוחים שווים והייתי מאושרת? לחשוב שזו הבעיה של הנכדים שלי והם יצטרכו לחשוב מה הם עושים ואני עד אז כבר אמות? או לקחת את מעט הכסף שחסכנו ולהשקיע בדירה במקום אחר שתהיה לנו נקודת התחלה במקום אחר כפליטים? לא יודעת איפה אבל. אירופה כבר בוערת ואולי תבער אף יותר אז בנפאל? איך אגיע לשם? 

אוף. היתה לי הארה בנסיעה באוטובוס ומשם הרחקתי ללב ים בסירת משוטים עם שתי פריכיות וגשם זלעפות וגלי ענק. למה זה היה טוב? למה אני כל הזמן צריכה לחשוב ולשרטט לי בראש תרחישים עתידיים? למה אני מאשימה את העתיד המסכן הזה במשהו שהוא בכלל לא עשה? מהארה מציאותית הגעתי לטרגדיות אפוקליפטיות ויש לי עכשיו בחילה של מחלת ים ואני מודה שאני לא מבינה כלום. כלום. רק מבינה שנהייתי חרדתית עם הגיל, פסימית עם השנים ומה בסך הכל אני רוצה? שגרה קבועה ומשמעממת בלי סירות ועשן וקולות של פיצוץ. שגרה שקטה, שלווה בה אני כותבת בביתי על ראש גבעה, עם נוף אינסוף וכמה עצי פרי מסביבי. כותבת ולא יותר מדי חושבת.