אילו הייתי

הפוטנציאל בשמיים

כשהייתי תינוקת כל היום בכיתי. ככה מספרים עליי יודעי דבר שהייתי בכיינית. בכיתי בכיתי בכיתי. מיליון דמעות בזבזתי ואיך שהפסקתי לבכות – התחלתי לדבר. מלא לדבר, מלא מילים. אם הייתי "תהילה" של ש"י עגנון הייתי מסיימת את מכסת המילים שלי בגיל שבע ומתה. בשצף קצף, יורה לכל הכיוונים, לפעמים בחוסר טקט ואימפולסיביות, שואלת מלא שאלות, ממלאת את החלל בעצמי, לא משאירה אוויר לאף אחד, לא מחכה לתשובות, מתפרצת לדברי אחרים ובעיקר מפטפטת בשיעורים ומפריעה למורים. 

"היא מאוד חכמה" המורות היו אומרות להורים שלי תוך כדי ליטוף לא אמין במיוחד של ראשי הסקרן "ואינטלגנטית ותמיד עונה תשובות נכונות בכיתה, יש לה פוטנציאל עצום שלא בא לידי ביטוי במבחנים. תראו את התעודה שלה הכל נכשל וגם היא לא מפסיקה להפריע לנו ונמאס לנו להעיר לה. לא חבל? אני שואלת אתכם". 

נבוכה ועצובה עם הערכה עצמית ברצפה, החלטתי שאני אשתדל יותר, אעשה מאמץ, אשב אקרא מהחוברת, אתרגל הרבה בבית. רציתי מאוד להצליח ושיהיו מרוצים ממני ואהיה מקור לגאווה. גם לקחו לי מורים פרטיים יקרים, למרות ש"אין כסף וזה בא על חשבון דברים אחרים", וגם המורים המוכשרים והיקרים לא הצליחו ללמד אותי איך להצליח במבחנים ולא הבינו איך במבחן היא מוציאה עוד נכשל. 

לא היו אבחונים ולא היו הערכות, לא יכלו לדעת שיש לי. אף אחד לא האמין איך עם קצת כימיה נכונה, אפשר לקחת את כל היכולות להכניס לקופסא, לנער ולשקשק חזק חזק ולבסוף ייצא משהו מזו התלמידה אולי היא תפסיק להכשל ותתחיל להעריך את עצמה. 

השמש זורחת מעליי 

אילו...

רק היו נותנים לי ריטלין. 

הייתי מקשיבה מפנימה, לומדת באמת ולא מפריעה ומפטפטת. 

הייתי מצליחה להתרכז בשיעורים ולא להשתגע מכל ילד מעצבן עם נזלת באף שלא מפסיק לתופף על השולחן ומזמם לו את נעימת הפתיחה של "שירים ושערים". 

הייתי יכולה לסיים כל משימה עד הסוף וגם לחשוב איך אפשר לעשות אותה קצת אחרת ואולי יותר טוב. 

הייתי בודקת את המבחן לפני שאני מוסרת אותו למורה. 

הייתי יותר מסודרת, מאורגנת ומחושבת. גם במחניים בנות. 

הייתי עושה את השיעורים שנתנו היום ולא את השיעורים למחר. 

הייתי מצליחה להגיע לתוצאות אחרות בבגרויות כי אני סופר חכמה אבל לא מצליחה לשבת דקה על הכסא בלי לקום כל שניה ולבדוק מה השתנה בעולם ואולי משהו קורה בחוץ ואני מפסידה. 

בטוח הפיסכומטרי שלי היה יותר גבוה. בטוח. כי הכימיה היתה מנמיכה גם את הרעש של הטרקטור שעבד מחוץ לכיתה שבה נבחנתי באוניברסיטת תל אביב וזה לא היה מזיז לי ומפריע לי לקרוא ולסמן את התשובות הנכונות. 

אמריקנו עם חלב קר בצד

הייתי ככה הולכת לי להרשם לאיזו פקולטה יוקרתית עם תעודת בגרות מעולה ביד אחת, תדפיס של ציון פסיכומטרי גבוה ביד השניה ובין יד אחת לשניה נמצאת "אני". אני גאה עם הערכת מסוגלות בשמיים ובטחון עצמי גבוה כמעט כמו הציון בבחינת הבגרות שלי בספרות. אני שיודעת שיש קורולציה בין עבודה קשה לבין תוצאות. אני שיודעת שאין ארוחות חינם ואני שמדקלמת עוד קלישאה. 

ואז בעודה היא הולכת המעצבנת השוויצרית הזאת עם שתי התעודות ביד להרשם ללימודי הרפואה, אני שמה לה רגל היא נופלת על המדרכה, התעודות מתפזרות לכל עבר וגם כוס הקפה עם האמריקנו והחלב קר שלקחה לה בקפיטריה ויש לה קצת שפשפוף בברך ודם. היא מרימה את עצמה לאט, אוספת את התעודות ובוחנת נזקים ומסתכלת לצדדים שאף אחד לא ראה וצועקת עליי: "מה את חושבת שאת עושה? תראי מה קרה לי בגללך?" ואני עונה לה חנוקה מדמעות "זה לא אני, זה הילד הרע שנכנס לי בפנים. אני לא מקנאה לא יודעת מה נכנס בי. אני גם יכולה אבל לא מצליחה. גם אני הייתי רוצה ללכת עכשיו להרשם לרפואה עם שתי תעודות ביד ואמריקנו עם חלב קר ביד השניה". 

היא לוקחת אותי אליה מחבקת אותי חזק ואומרת לי בקול רך (כנראה שהיא כבר לא כועסת על הברך והקפה שנשפך), "אז היית לוקחת את הכמוסה וזה היה עושה אותך יותר חכמה והיו לך תעודות וטייטל אז מה. אולי גם הייתי רופאה מעולה ואני מדברת בחרוזים וזה מתנשא נורא. אבל אז איך הייתי יכולה להיות כזאת יצירתית ולפתור בעיות, איך עם קסם אישי ומילים היית יוצרת חברויות, איך היית נשארת אש ולהבה, איך היית קופצת מהרפתקאה להרפתקאה, איך היית את העולם כובשת בסערה, איך היית מתנדבת תמיד ראשונה ששאלו מי יכול לעשות איזו משימה, איך היה לך את האומץ והתעוזה לעשות דברים שאת לא מכירה?" 

להרגיש בדיוק באיזה חדר בלב כל אחד נמצא 

"אם היתה לך כימיה היית אולי עם הגדרה אבל בדרך היית שוכחת את כל ההנאה. איך זה להיות ילדה. איך היתה לך קליטה כזאת מדהימה לראות כל אחד ולהרגיש בדיוק באיזה חדר בלב הוא עכשיו נמצא, איך היית לומדת להסתדר ולהיות עצמאית, איך היית יודעת איך זה להיות מתוסכלת ודו מימדית?" 

היא חיבקה אותי שוב חזק, נתנה לי נשיקה ונעלמה לה בדרכה לכבוש את הפקולטה למדעי הרפואה ואני נשארתי שם דומעת הפעם משמחה וחושבת לעצמי שגם לחרוז אני מצליחה לא רע ושחבל לבזבז משבר טוב וכדאי לאסוף את השברים ולעשות ממנו מטעמים. כי משברים טובים לא תמיד באים.